"נקשתי קלות על דלת הזכוכית המובילה אל חדר השינה של מירי ומשלא נשמע מענה פתחתי אותה כדי סדק צר. מירי ישבה על שפת המיטה, הביטה אל הלילה הנשקף מן החלון. היא לא הפנתה ראשה לעברי גם לאחר שנכנסתי לחדרה וסגרתי אחריי את הדלת. התיישבתי לצדה. לעצב שניבט מעיניה לא היה קול. שתקתי. הרגשתי את דמעותיי נוטלות רשות לעצמן וזולגות על לחיי, דמעות גדולות, מלוחות, ספוגות בתמצית הכאב. מירי נטלה ממחטת נייר וניגבה את דמעותיי. חיבקתי אותה חזק, כל כך חזק, שצלעותיי איימו להישבר. כתפיה של מירי רעדו בבכי חרישי. בלי דמעות. כששחררתי אחיזתי נעקרה צעקה מקפיאה מחזה של מירי. חשתי את נשמתי מתפוררת, נשאבת בנתיב עקלקל, אל נבכי הכאב". משבגרה, נישאה והפכה לאם, הרגישה מירי שהסודות עליהם שמרה שנים באדיקות, נערמים ומאיימים להכריעה. בצעד אמיץ, החליטה לצאת למסע שייקח אותה הרחק מכל מה שהכירה וינתק אותה ממשפחתה. מסעה של מירי, מלווה בגידול שלושת ילדיה ובטיפול במחלתו חשוכת המרפא של בנה, הינו התמודדות קשה מנשוא. כשבתה נחטפת ומוברחת אל מחוץ לגבולות ישראל, מירי נכנסת לסחרור מטורף בניסיון לאתרה. לתדהמתה מגלה מירי כי רשויות החוק והרווחה לא מתגייסות לטובתה דבר שמחייב אותה לצאת למאבק בלתי מתפשר במוסד הרבנות. במהלכו נאלצת מירי לבחור בחירה כמעט בלתי אפשרית, שרודפת אותה יום וליל. הסיפור מוביל את הקורא בשביליה הפתלתלים של החברה החרדית, ונותן הצצה אל האנשים החיים בה בסכסוך מתמיד עם עצמם. הוא מספר על חברות אמיצה שנרקמת בין שתי נשים חזקות שחיות משני צדי המתרס. זהו סיפור על טרגדיות ושמחות, הנשזרות אלו באלו. סיפור על התמודדות, וצמיחה מתוך הקושי.מלי אלנבוגן נולדה בשכונת מאה שערים בירושלים, נצר למשפחה מפורסמת המשתייכת לנטורי קרתא, וחלק מחסידות גור בעקבות נישואיה הראשונים. נשואה בשנית באושר ואמא לשלוש ואחד בזיכרון. את ספר ביכוריה הפצירו בה רבות לכתוב. כיום מאמנת להישגיות אישית וחברה באיגוד המאמנים הישראלי, חיה בכיף את החיים מצדו הנכון של המתרס.

"נקשתי קלות על דלת הזכוכית המובילה אל חדר השינה של מירי ומשלא נשמע מענה פתחתי אותה כדי סדק צר. מירי ישבה על שפת המיטה, הביטה אל הלילה הנשקף מן החלון. היא לא הפנתה ראשה לעברי גם לאחר שנכנסתי לחדרה וסגרתי אחריי את הדלת. התיישבתי לצדה. לעצב שניבט מעיניה לא היה קול. שתקתי. הרגשתי את דמעותיי נוטלות רשות לעצמן וזולגות על לחיי, דמעות גדולות, מלוחות, ספוגות בתמצית הכאב. מירי נטלה ממחטת נייר וניגבה את דמעותיי. חיבקתי אותה חזק, כל כך חזק, שצלעותיי איימו להישבר. כתפיה של מירי רעדו בבכי חרישי. בלי דמעות. כששחררתי אחיזתי נעקרה צעקה מקפיאה מחזה של מירי. חשתי את נשמתי מתפוררת, נשאבת בנתיב עקלקל, אל נבכי הכאב". משבגרה, נישאה והפכה לאם, הרגישה מירי שהסודות עליהם שמרה שנים באדיקות, נערמים ומאיימים להכריעה. בצעד אמיץ, החליטה לצאת למסע שייקח אותה הרחק מכל מה שהכירה וינתק אותה ממשפחתה. מסעה של מירי, מלווה בגידול שלושת ילדיה ובטיפול במחלתו חשוכת המרפא של בנה, הינו התמודדות קשה מנשוא. כשבתה נחטפת ומוברחת אל מחוץ לגבולות ישראל, מירי נכנסת לסחרור מטורף בניסיון לאתרה. לתדהמתה מגלה מירי כי רשויות החוק והרווחה לא מתגייסות לטובתה דבר שמחייב אותה לצאת למאבק בלתי מתפשר במוסד הרבנות. במהלכו נאלצת מירי לבחור בחירה כמעט בלתי אפשרית, שרודפת אותה יום וליל. הסיפור מוביל את הקורא בשביליה הפתלתלים של החברה החרדית, ונותן הצצה אל האנשים החיים בה בסכסוך מתמיד עם עצמם. הוא מספר על חברות אמיצה שנרקמת בין שתי נשים חזקות שחיות משני צדי המתרס. זהו סיפור על טרגדיות ושמחות, הנשזרות אלו באלו. סיפור על התמודדות, וצמיחה מתוך הקושי.מלי אלנבוגן נולדה בשכונת מאה שערים בירושלים, נצר למשפחה מפורסמת המשתייכת לנטורי קרתא, וחלק מחסידות גור בעקבות נישואיה הראשונים. נשואה בשנית באושר ואמא לשלוש ואחד בזיכרון. את ספר ביכוריה הפצירו בה רבות לכתוב. כיום מאמנת להישגיות אישית וחברה באיגוד המאמנים הישראלי, חיה בכיף את החיים מצדו הנכון של המתרס.