ב"מונולוג בין שניים", עדה לוצקי בנישו פותחת את דלתות הלב והזיכרון ביומן מרגש ומטלטל. הספר מגולל את סיפור האבל והאהבה של משפחה שאיבדה את עמנואל, אח ובנה, דרך עיניה של האם שכתבה יומן לאחר מותו. זהו מסמך אישי וכנה שמחבר באומץ בין כאב לאמונה, בין פרידה לנוכחות מתמשכת. הספר מתאים לכל מי שחווה אובדן, למי שמחפש נחמה במילים, ולמי שמתעניין בכוחו של כתיבה אישית להפוך זיכרון לחי. בואו להיחשף לעדינות ולרגישות שבהם מועברים סיפורים אישיים שהופכים לנכס ציבורי ולנחמה משותפת. קראו והתמסרו למסע של אהבה ושברון לב שמזכיר לנו את חשיבות השיתוף והזיכרון.

"אני רוצה לשמר אותך. אני רוצה שהכאב שלי יישאר תמיד חריף, שנוכחותך (הכה נדירה) תישאר תמיד חזקה בקרבי, כמו באותם רגעים שבהם נראה שהלב שלי נקרע בעודי תופסת את הייחודי שבך, הדבר החם, הצנוע, המעז, האצילי והאמיץ."צריך היה לפנות את הבית מכל תכולתו העזובה, לאחר שהלכה אמנו באצילות לעולמה בשנת 2016. היה זה מעין בית רפאים – מלוכלך, מאובק, קר ומתפרק. בחדר של אמנו היה ארון שחור, ובארון היו חבילות ומארזים של ניירות וספרים. השארנו את הארון הזה, שהשאיר אחריו אחינו עמנואל, כמעט לסוף...ואז הגענו אל ארבע מחברות כתובות בכתב ידה של אמא, כשפתחנו את המחברות גילינו שכתבה יומן אחרי שעמנואל נהרג."סיימתי לקרוא את היומן של עדה – מונולוג בין שניים. הוא ריגש אותי עד דמעות, בכאב המפלח שבו בכנות שלו ובעדינות הגדולה, בכישרון הכתיבה התיאור והמחשבה שהוא חושף, ובדמותו הייחודית העולה והנצבת של עמנואל ז"ל. אני בטוח שיהיה בו עניין רחב ואנושי כי מלבד היותו מסמך אישי הוא בראש ובראשונה מבע של פרידה ואי פרידה על מוות ונוכחות, על אמהות, אהבה גדולה ושברון לב ועל אמונה. אם תחליטו לפרסם את היומן המטלטל הזה תהיה זאת מתנה גדולה לרבים מאיתנו. תודה ששיתפתם אותי בעומק הגדול הזה של עדה." משה הלברטל, פרופ' למחשבת ישראל ופילוסופיה