דברים שכתבה סבטלנה אלקסייביץ, Svetlana Alexievich, זוכת פרס נובל לספרות ב-2015. אני אוהבת את הפרוזה של מקסים אוסיפוב. הסיפורים שלו מהווים אבחנה מדויקת וחסרת סלחנות של החיים הרוסיים. למרות שהמחבר מלא אהבה לקיום האנושי הפשוט, הוא נדהם בו זמנית עד כמה מעט הקיום הזה עולה בקנה אחד עם הציפיות שלו עצמו. לסופר חזון כפול: ראשית, הוא רופא - קרדיולוג - מקצוע הקשור באופן ישיר לזמן, אל ארעיות האדם ; ושנית, כשאתה גר בפרובינציות, קשה יותר לתרבות להטעות אותך; קשה יותר להסוות את המציאות עם רעיונות אופנתיים ואמונות טפלות - של "העולם הרוסי". מחוץ לפרובינציות הכל נראה לעין, חשוף יותר, ולכן הסופר לא מתרגש ממראהו של האיכר, כשהוא רץ עירום ברחובות, "רודף אחרי אמו בגרזן, וצלב משתלשל סביב צווארו". ובסיפור אחר, אחת הדמויות שלו ,שוטר, מסביר לסופר - אדם נאיבי, כפי שהוא רואה אותו - "אל תחשוב עליהם. רוצחים הם רק אנשים ממוצעים ". המחבר מתייחס לדמויותיו כלחולים; הוא שואל אותם איפה הכאב והאם ... בכלל, זה כואב בנשמה? הנפש הרוסית; עוד מיתוס. כותב אוסיפוב, "הרוסים מוכנים לחיות חמישים, שישים שנה, אבל לא כמו במערב" ... ואז, "האמת לא היתה , ולא הכרחית", ואז מגיע הרגע שבו המילים פורצות מן הסופר הנואש: "אולי כדאי לבגוד במסורותיה של התרבות הרוסית הגדולה הזאת; ולא לחפש איזה עומק של בסגנון דוסטוייבסקי בכל דבר" כאשר אתה מתעמק בטקסטים של אוסיפוב אתה רואה שהם פשוטים בצורה מטעה, מאחורי השגרה הילדותית הזאת יש מטמון נסתר. הסיפורים גורמים לך לחשוב כמה קשה לאהוב את האנושות - נפלאה, דוחה, מפחידה כמו שהיא - אבל כדי להישאר אנושי, זה בדיוק מה שאתה חייב לעשות: עליך לאהוב את האדם. הנשמה שלך חסרת מנוח - היא חושבת. כדי לעורר מחשבות כאלה - זה משהו שרק ספרות אמיתית כשל אוסיפוב יכולה לעשות.