"בסתיו 1968, בגיל 14, אני עוזבת את הבית, ללא מלווים, עם מזוודה, ברכות של אמא ודמעות בעיניים. נוסעת באוטובוס מתל מונד לתחנה המרכזית בתל אביב. בתחנה לראשון לציון אני גוררת את המזוודה, שהופכת כבדה מרגע לרגע, כמו החששות שמציפים אותי. עולה לאוטובוס וכל הדרך חושבת על העתיד המחכה לי בפנימייה מחוץ לבית, ללא הוריי וללא המסגרות שאני מכירה ואוהבת, ומאידך שמחה שהגשמתי את רצוני ואני הולכת לדרך חדשה". בשבילי חיי ידעתי לפעול ללא מורא. מבית הוריי שעלו מתימן מיד עם קום המדינה, ומצאו את מקומם במושבה תל מונד, עד הגיעי לקריית שמונה, שבה בניתי את ביתי, ילדתי את ילדיי ופעלתי בקהילה באהבה רבה ובשמחה. ידעתי שעליי לפלס דרכי בכוחותיי, והשתדלתי להישאר נאמנה לעצמי. מזמינה אותך הקורא/ת לצאת עימי בשבילי חיי וליהנות ממסע זה. זהו ספרה הראשון של אהובה ליפמן לבית בן צור, עובדת סוציאלית, בעלת תואר שני במנהל ציבורי, מאמנת ומגשרת. מתנדבת פעילה בקהילה. זכתה לאות כבוד והערכה על פועלה מעיריית קריית שמונה.

"בסתיו 1968, בגיל 14, אני עוזבת את הבית, ללא מלווים, עם מזוודה, ברכות של אמא ודמעות בעיניים. נוסעת באוטובוס מתל מונד לתחנה המרכזית בתל אביב. בתחנה לראשון לציון אני גוררת את המזוודה, שהופכת כבדה מרגע לרגע, כמו החששות שמציפים אותי. עולה לאוטובוס וכל הדרך חושבת על העתיד המחכה לי בפנימייה מחוץ לבית, ללא הוריי וללא המסגרות שאני מכירה ואוהבת, ומאידך שמחה שהגשמתי את רצוני ואני הולכת לדרך חדשה". בשבילי חיי ידעתי לפעול ללא מורא. מבית הוריי שעלו מתימן מיד עם קום המדינה, ומצאו את מקומם במושבה תל מונד, עד הגיעי לקריית שמונה, שבה בניתי את ביתי, ילדתי את ילדיי ופעלתי בקהילה באהבה רבה ובשמחה. ידעתי שעליי לפלס דרכי בכוחותיי, והשתדלתי להישאר נאמנה לעצמי. מזמינה אותך הקורא/ת לצאת עימי בשבילי חיי וליהנות ממסע זה. זהו ספרה הראשון של אהובה ליפמן לבית בן צור, עובדת סוציאלית, בעלת תואר שני במנהל ציבורי, מאמנת ומגשרת. מתנדבת פעילה בקהילה. זכתה לאות כבוד והערכה על פועלה מעיריית קריית שמונה.