"נופל מחוץ לזמן" מאת דויד גרוסמן הוא מסע רגשי ונוקב בעקבות אובדן ואהבה. איש קם משולחן ארוחת הערב, פורץ את השתיקה שהשתררה מאז מות בנו, ויוצא למסע חיפוש אחריו. בדרכו הוא יוצר שדה מגנטי שסוחף אליו תושבים אחרים בעיר, הורים שחוו אובדן דומה, שמצטרפים אליו בתקווה למצוא מילים לכאבם. זהו סיפור על התמודדות עם גבולות החיים והמוות, על חיפוש אחר משמעות ועל הניסיון הנואש להבין את עצמנו לאחר האובדן. גרוסמן משתמש בשפה פואטית ומרגשת כדי לטוות יחד את קולות הדמויות השונות, וליצור יצירה שנוגעת בלב כל קורא. מתאים לכל מי שמחפש קריאה עמוקה ומעוררת מחשבה על החיים והקשרים האנושיים בתוכם.

איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת. מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, תשליל החיים. שיירה קטנה מתנהלת עכשיו בגבעות על קו האופק. כל אחד מאנשיה הוא נֶשֶׁל ריק של אב או אם, שהמוות של בנם או בתם לא מת בשבילם. שנים הם היו שרויים באלם, או בגמגום, או באין-מלים מטריד; כלואים באיזו גזֵרה על הדיבור, על הזיכרון. עכשיו הם מגששים אחרי קולם. מתקנת רשתות אילמת, החיה בסבך של רשתות ואצות על שפת האגם; מורה קשיש שפותר תרגילי חשבון על קירות בתים; מיילדת שאיש אינו רוצה להעסיק אותה; בעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; איש הרושם בשקדנות תמוהה את קורות העיר, ואשתו, שהאיש גזר על עצמו גלות מחייהם המשותפים – כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי-אפשר לגעת בהם ועדיין אי-אפשר להרפות מהם. ומחלונו הרחוק עוקב אחריהם איש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומשותק באי-יכולתו ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור. 'נופל מחוץ לזמן' הוא סיפורו של ניסיון הרואי וסוחף "למצוא לזה מלים". דמויותיו ימצאו את עצמן על קו הגבול, מול החומה שהן-עצמן אולי יצרו, ורק כך יוכלו, דווקא אחרי ש"הדבר קרה", להבין מי הן, כי "החיים במלוא יֵשָׁם הוֹוִים רק שם בקו הגבול". הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בריתמוס שירי. ועם זאת, הוא אינו פואמה ולא מחזה. דויד גרוסמן זכה בפרס ברנר לשנת תשע"ב על ספר זה.