"נפשות מתות" מאת ניקולאי גוגול הוא יצירת מופת ספרותית שמזמינה את הקורא למסע מרתק בעולם אבסורדי וקומי, אך מלא בעומק ופילוסופיה על מצבו של האדם. הספר עוקב אחר צ'יצ'יקוב, דמות כריזמטית וערמומית, הנודד בין אחוזות כפריות ברוסיה ומנסה לרכוש "נפשות מתות" - צמיתים שכבר מתו אך עדיין רשומים כחיים. מה עומד מאחורי המחשבה התמוהה הזו? האם מדובר בתוכנית עסקית גאונית או בסיפור אהבה סודי? הספר, הכתוב בשפה עשירה ומלאת דמיון, מזכיר לנו את ההומור והחסד שבאבסורד הקיומי. לראשונה בעברית, הספר כולל את החלק השני שמעולם לא הושלם בשלמותו על ידי גוגול, אך כעת מופיע בתרגום רענן ועדכני של רנה ליטוין. מתאים לכל מי שמתעניין בספרות קלאסית, בהומור שחור ובפילוסופיה חברתית.

'נפשות מתות' – הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – 'נפשות מתות' זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום עדכני, מבריק ורענן, של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם "החלק השני". אין שחר לשמועה שהרומאן ("הפואמה") 'נפשות מתות' הוא סאטירה ריאליסטית, לוחמנית, על החברה הרוסית המסוימת של המחצית הראשונה של המאה ה-19 (ואת מי היא מעניינת היום?). הספר מתרחש בעולם הגוגולי האבסורדי, המצחיק עד אימה והמתנהל על-פי חוקיות מעוקמת משלו. רק במקרה התחפש כאן עולם זה לפרובינציה רוסית נידחת, אשר טרם קם סופר שיוכל להתחרות בגוגול בהמצאות המוזרות שהוא מביים בתוכה כמין מֶיֶרהוֹלד עולמי. ולא הפרובינציה הזו, ולא בעלי-האחוזות שבה, הם הנושא "הסודי" של הספר. "המפתח לסוד הוא רק בנפשו של המחבר", טען גוגול-עצמו. צ'יצ'יקוב, גיבור הספר, נודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי-חינם "נפשות מתות", כלומר: צמיתים שכבר מתו, אך במובנים רבים הם חיים לא פחות מבעליהם החיים. מה יוצא לו מזה? על כך נפוצות בעיר שמועות למכביר, האחת מופרכת מחברתה. אבל השמועה הנראית כמופרכת ביותר (שמפיצות בעיקר נשים), זו האומרת שהנפשות המתות הן רק הסוואה לרומאן שצ'יצ'יקוב (החרד עד מוות מנשים) מנהל עם בתו של מנהל המחוז, ולכוונתו לברוח עימה – שמועה זו דווקא משיקה לאמת עמוקה... ברקע של 'נפשות מתות' היתה אמורה לעמוד 'הקומדיה האלוהית' של דנטה, על שלושת חלקיה. ב-1845 קם גוגול ושרף את רוב כתב-היד של פרקי החלק השני שכתב עד כה. לאחר מכן כתב אותו מחדש, ובתחילת פברואר 1852 כבר היו בידו כל אחד-עשר הפרקים של החלק השני בנוסח סופי. בלילה שבין ה-10 ל-11 בפברואר – בנסיבות שמתוארות בהערות הביוגרפיות שצירפנו לספר – שרף גוגול את כתב-היד הנקי של כל הכרך השני. למחרת טען שהתכוון לשרוף דברים אחרים, אך השטן דחף אותו. כעבור עשרה ימים הוא מת. אך הוא לא השמיד לגמרי את החלק השני: ארבע מתוך חמש המחברות שהשאיר כללו את ארבעת הפרקים הראשונים של הנוסח האחרון, והמחברת החמישית כללה חלק מסיום החלק השני, אך בנוסח ישן יותר, הנוסח שנשרף ב-1845. וכך, החל מ-1855 מופיע 'נפשות מתות' בכל רחבי תבל, ומתורגם שוב-ושוב, בכפיפה אחת עם חמשת הפרקים הללו של החלק השני. שני תרגומיו הקודמים לעברית לא כללו חלק זה. התרגום החדש של רִנה ליטוין מציג סוף-סוף את 'נפשות מתות' בגרסתו המלאה.