"מה שהציל אותי היה - האף שלי. יש לי חוש ריח רוחני מפותח למדי, או במילים אחרות, חוש לערכים (וללא-ערכים!) - האסתטי, האנושי, המוסרי והפוליטי - של השקפות עולם שונות. לרוע המזל, לרוב הגרמנים אין חוש כזה כלל. החכמים שביניהם מסוגלים אולי לשקול את ערכו הסגולי של משהו - וגם זאת בחוסר-טעם, ולמרות השימוש שהם עושים בהפשטה ובהסקת מסקנות לוגיות - גם כשאפשר להבחין מייד, בעזרת חוש הריח, שהעניין מסריח. אני נהגתי כבר אז לגבש את השקפותי המוצקות המעטות באמצעות חוש הריח שלי. "בכל מה שקשור לנאצים, הכריע אפי באופן חד-משמעי. לא היה טעם לנסות לברר איזו ממטרותיהם ומכוונותיהם, כביכול, ראויה לוויכוח, או שיש לה לפחות 'הצדקה היסטורית' - כשמכל העסק עלה הריח שעלה ממנו. לרגע לא שגיתי באשליות לגבי הנאצים. ידעתי מייד שהם האויב - האויב שלי ושל כל מה שהיה יקר לי. אבל טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו. באותו זמן נטיתי לא להתייחס אליהם לגמרי ברצינות - עמדה נפוצה בין מתנגדיהם חסרי-הניסיון, שעזרה להם הרבה אז, ועוזרת להם גם היום. "יש מעט דברים מגוחכים יותר מאותה שלווה מהורהרת ומרוחקת שמתוכה אני ושכמותי השקפנו - כצופים בתא תיאטרון - על ראשית המהפכה הנאצית בגרמניה; מהלך שכוּון בדיוק הולך וגדל לחיסולנו." את הדברים האלה כתב סבסטיאן הפנר ב-1939, כמה שנים לאחר שגלה מרצון מגרמניה לא מטעמים אידיאולוגיים ולא מפני שהיה יהודי. הוא לא פירסמם מעולם. אולי סבר שהם אינטימיים מדי, אולי חשש שהם עשויים להיות מובנים שלא כראוי, אולי תפס בחוש שזמנו של הספר הזה טרם הגיע. רק אחרי מותו ב-1999 ראה הספר אור, והפך מייד לרב-מכר ענק שעורר גם שערורייה סביב נסיונות להטיל ספק באותנטיות שלו. חוש הריח המחודד של הפנר מוביל אותו בתיאור חוויותיו הבלתי-אמצעיות בגרמניה מפרוץ מלחמת העולם הראשונה, סופה, המשבר הכלכלי והתרבותי בשנות העשרים, ובעיקר השנים הראשונות לעליית הנאצים. גם אם לא ראה תמיד, או לא יכול היה לראות, את היקף החורבן העומד להתרחש -- בעיקר מרכיביו הבחין הפנר הבחן היטב. סיפורו הוא ניסיון להסביר את החורבן הזה, והוא כתוב בכישרון רב, בסגנון פשוט אך אלגנטי, חריף ואירוני, לעיתים מחשמל ממש.

"מה שהציל אותי היה - האף שלי. יש לי חוש ריח רוחני מפותח למדי, או במילים אחרות, חוש לערכים (וללא-ערכים!) - האסתטי, האנושי, המוסרי והפוליטי - של השקפות עולם שונות. לרוע המזל, לרוב הגרמנים אין חוש כזה כלל. החכמים שביניהם מסוגלים אולי לשקול את ערכו הסגולי של משהו - וגם זאת בחוסר-טעם, ולמרות השימוש שהם עושים בהפשטה ובהסקת מסקנות לוגיות - גם כשאפשר להבחין מייד, בעזרת חוש הריח, שהעניין מסריח. אני נהגתי כבר אז לגבש את השקפותי המוצקות המעטות באמצעות חוש הריח שלי. "בכל מה שקשור לנאצים, הכריע אפי באופן חד-משמעי. לא היה טעם לנסות לברר איזו ממטרותיהם ומכוונותיהם, כביכול, ראויה לוויכוח, או שיש לה לפחות 'הצדקה היסטורית' - כשמכל העסק עלה הריח שעלה ממנו. לרגע לא שגיתי באשליות לגבי הנאצים. ידעתי מייד שהם האויב - האויב שלי ושל כל מה שהיה יקר לי. אבל טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו. באותו זמן נטיתי לא להתייחס אליהם לגמרי ברצינות - עמדה נפוצה בין מתנגדיהם חסרי-הניסיון, שעזרה להם הרבה אז, ועוזרת להם גם היום. "יש מעט דברים מגוחכים יותר מאותה שלווה מהורהרת ומרוחקת שמתוכה אני ושכמותי השקפנו - כצופים בתא תיאטרון - על ראשית המהפכה הנאצית בגרמניה; מהלך שכוּון בדיוק הולך וגדל לחיסולנו." את הדברים האלה כתב סבסטיאן הפנר ב-1939, כמה שנים לאחר שגלה מרצון מגרמניה לא מטעמים אידיאולוגיים ולא מפני שהיה יהודי. הוא לא פירסמם מעולם. אולי סבר שהם אינטימיים מדי, אולי חשש שהם עשויים להיות מובנים שלא כראוי, אולי תפס בחוש שזמנו של הספר הזה טרם הגיע. רק אחרי מותו ב-1999 ראה הספר אור, והפך מייד לרב-מכר ענק שעורר גם שערורייה סביב נסיונות להטיל ספק באותנטיות שלו. חוש הריח המחודד של הפנר מוביל אותו בתיאור חוויותיו הבלתי-אמצעיות בגרמניה מפרוץ מלחמת העולם הראשונה, סופה, המשבר הכלכלי והתרבותי בשנות העשרים, ובעיקר השנים הראשונות לעליית הנאצים. גם אם לא ראה תמיד, או לא יכול היה לראות, את היקף החורבן העומד להתרחש -- בעיקר מרכיביו הבחין הפנר הבחן היטב. סיפורו הוא ניסיון להסביר את החורבן הזה, והוא כתוב בכישרון רב, בסגנון פשוט אך אלגנטי, חריף ואירוני, לעיתים מחשמל ממש.