היה היו זוג צעירים שהכירו והתאהבו. אתם כנראה מכירים את הסיפור הזה, וגם את סופו (רמז: הוא לא טוב). אבל זה העניין: זה בכלל לא הסוף שלו. רומיאו ויוליה בריאים ושלמים, והם הורים לשבעה ילדים. אני הילדה הכי גדולה, בדגש על "גדולה" – רווקה מזדקנת בת עשרים ששמחה להישאר כזו. לא קל לשמור על חשק לרומנטיקה עם הורים כמו שלי. דמיינו לעצמכם: מונולוגים בלתי פוסקים, הצהרות מלאות תשוקה, מריבות, השלמות, התגפפויות... זה מתיש. בכל פעם שהם הציגו לי ארוס חדש, מצאתי לחתן המיועד כלה מתאימה ממני. הרי מישהו אחראי צריך להישאר בבית הזה ולנהל אותו. אבל את הגבר האחרון ששידכו לי, הדוכס סטפנו, לא כל כך קל לשדך למישהי אחרת. כבר היו לו שלוש נשים קודמות, וכולן מצאו את מותן בנסיבות מצערות. מצפוני אינו מאפשר לי לדון אישה נוספת לגורל שכזה ומתברר שאני גם לא צריכה לעשות זאת. בנשף האירוסין שלנו – שבו, לגמרי במקרה, אני פוגשת צעיר יפהפה שגורם לי לתהות אם אולי יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון – הדוכס סטפנו נמצא מת עם פגיון נעוץ בחזהו. אבל מי רצח אותו? משפחות נשותיו המנוחות, קרובי משפחתו, המאהבת שלו, משרתיו – לחצי מתושבי ורונה היה מניע. וכשכל האנשים בסביבת הדוכס מתחילים למות, להיעלם או לאבד את שפיותם, אני יודעת שעליי לגלות את זהות הרוצח לפני שאני עצמי אמצא את מותי בטרם עת.