השנה היא 1532. האזור הגאוגרפי: מה שאנחנו מכירים היום כפֵּרוּ. הדמויות: ספרדים, כובשים, ילידים, פשוטי עם, שליט – בני אדם כמונו, שמושלכים אל אדמה נתונה, אל נקודת זמן ספציפית, אף שהם, כולם, עוסקים בשאלות על זמניות, פילוסופיות, כלכליות, מוסריות, סוציולוגיות ואישיות. "הזהב של קָחָמַרקָה" הוא נובלה מטפיזית ואפית במסווה של סיפור היסטורי, שבוחרת להתמקם בימי כיבוש אימפריית האינקה בידי הספרדים במאה השש-עשרה. או במילים אחרות: הספר הוא תירוץ המעניק ליאקוב וסרמן הזדמנות מצוינת,לא רק להדגים לפני הקוראים את כישרונו הספרותי הגדול, אלא גם לחרוג מעבר למקום ולזמן כדי לבחון את התנהגותה של נפש האדם במצב קיצוני. כל זאת בנובלה קצרה, סוחפת, מותחת וטרגית, שבה פוגשים הכובשים אָטָוואלפָּה – שליטה האחרון של אימפריית האינקה. זהו מפגש בין עולמות מנוגדים, בין תפיסות עולם שונות לחלוטין, ובין ציוויליזציות בעלות ערכים המתנגשים זה בזה. לנו הקוראים, "הזהב של קָחָמַרקָה" הוא קו הזינוק במסע ספרותי בנבכי עולמו של יאקוב וסרמן – אחד הסופרים היהודים-גרמנים החיוניים במאה העשרים שיש צורך, צדק היסטורי, לגלות מחדש. יאקוב וסרמן (1934-1873) גדל בפירת הסמוכה לנירנברג שבבוואריה, בנו של סוחר יהודי. לאחר ילדות של קשיים כלכליים, התחיל וסרמן לכתוב בשבועון סטירי במינכן. בגיל צעיר עבר וסרמן לווינה, ושם התחתן עם יולי שפייר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, שאפשרה לווסרמן לחיות בביטחון כלכלי. אך כעבור זמן קצר נקלע וסרמן לחיי עוני בפרברי וינה עם אישה אחרת וילדים קטנים. בנקודה זו התחיל לעסוק בשאלת הנורמליוּת וההתמודדות של האמן עם החיים. וסרמן זוכה לראשונה להצלחה ספרותית עם פרסום הרומן "היהודים של צירנדורף" על חייו של שבתי צבי (1897). הוא ביסס את מעמדו עם יצירת המופת "קספר האוזר" (1908). ביצירה האוטוביוגרפית "דרכי כגרמני וכיהודי" (1921), עסק וסרמן ביחסים המתוחים בין הזהות הגרמנית והיהודית. ספרו "פרשת מאוריציוס" (1928), שעסק בגילוי האשמת שווא ברצח זיכה אותו בתהילה הן בקרב המבקרים והן בקרב קהל קוראים גדול. ב"הווייתו השלישית של יוזף קירקהובן" (1934), ערך וסרמן דין וחשבון בנושא גירושים, בעוד שנישואיו התפרקו כעבור שני עשורים. עם עליית הנאצים לשלטון הוחרם וסרמן ונודה וספריו נשרפו. הוא מת מרושש ושבור לב באוסטריה ב-1934. וסרמן הותיר קרוב לארבעים יצירות ספרותיות: שירה, מסות, רומנים, סיפורים קצרים וסיפורת היסטוריות-ביוגרפית, שמקבילה לזו של שטפן צוויג, הצעיר ממנו בשמונה שנים. אף שהיה, כמו צוויג, מהסופרים המהוללים ביותר בין שתי מלחמות העולם, ועל אף השפעתו הנרחבת על דמויות שהיו מעמודי התווך של הספרות העברית כגון עגנון, גנסין, ברדיצ׳בסקי ולאה גולדברג, יצירתו כמעט נשכחת היום, ואנו בהוצאת "תשע נשמות" מבקשים להשיבה למדף הספרים העכשווי בישראל.

השנה היא 1532. האזור הגאוגרפי: מה שאנחנו מכירים היום כפֵּרוּ. הדמויות: ספרדים, כובשים, ילידים, פשוטי עם, שליט – בני אדם כמונו, שמושלכים אל אדמה נתונה, אל נקודת זמן ספציפית, אף שהם, כולם, עוסקים בשאלות על זמניות, פילוסופיות, כלכליות, מוסריות, סוציולוגיות ואישיות. "הזהב של קָחָמַרקָה" הוא נובלה מטפיזית ואפית במסווה של סיפור היסטורי, שבוחרת להתמקם בימי כיבוש אימפריית האינקה בידי הספרדים במאה השש-עשרה. או במילים אחרות: הספר הוא תירוץ המעניק ליאקוב וסרמן הזדמנות מצוינת,לא רק להדגים לפני הקוראים את כישרונו הספרותי הגדול, אלא גם לחרוג מעבר למקום ולזמן כדי לבחון את התנהגותה של נפש האדם במצב קיצוני. כל זאת בנובלה קצרה, סוחפת, מותחת וטרגית, שבה פוגשים הכובשים אָטָוואלפָּה – שליטה האחרון של אימפריית האינקה. זהו מפגש בין עולמות מנוגדים, בין תפיסות עולם שונות לחלוטין, ובין ציוויליזציות בעלות ערכים המתנגשים זה בזה. לנו הקוראים, "הזהב של קָחָמַרקָה" הוא קו הזינוק במסע ספרותי בנבכי עולמו של יאקוב וסרמן – אחד הסופרים היהודים-גרמנים החיוניים במאה העשרים שיש צורך, צדק היסטורי, לגלות מחדש. יאקוב וסרמן (1934-1873) גדל בפירת הסמוכה לנירנברג שבבוואריה, בנו של סוחר יהודי. לאחר ילדות של קשיים כלכליים, התחיל וסרמן לכתוב בשבועון סטירי במינכן. בגיל צעיר עבר וסרמן לווינה, ושם התחתן עם יולי שפייר, בת למשפחה עשירה ומיוחסת, שאפשרה לווסרמן לחיות בביטחון כלכלי. אך כעבור זמן קצר נקלע וסרמן לחיי עוני בפרברי וינה עם אישה אחרת וילדים קטנים. בנקודה זו התחיל לעסוק בשאלת הנורמליוּת וההתמודדות של האמן עם החיים. וסרמן זוכה לראשונה להצלחה ספרותית עם פרסום הרומן "היהודים של צירנדורף" על חייו של שבתי צבי (1897). הוא ביסס את מעמדו עם יצירת המופת "קספר האוזר" (1908). ביצירה האוטוביוגרפית "דרכי כגרמני וכיהודי" (1921), עסק וסרמן ביחסים המתוחים בין הזהות הגרמנית והיהודית. ספרו "פרשת מאוריציוס" (1928), שעסק בגילוי האשמת שווא ברצח זיכה אותו בתהילה הן בקרב המבקרים והן בקרב קהל קוראים גדול. ב"הווייתו השלישית של יוזף קירקהובן" (1934), ערך וסרמן דין וחשבון בנושא גירושים, בעוד שנישואיו התפרקו כעבור שני עשורים. עם עליית הנאצים לשלטון הוחרם וסרמן ונודה וספריו נשרפו. הוא מת מרושש ושבור לב באוסטריה ב-1934. וסרמן הותיר קרוב לארבעים יצירות ספרותיות: שירה, מסות, רומנים, סיפורים קצרים וסיפורת היסטוריות-ביוגרפית, שמקבילה לזו של שטפן צוויג, הצעיר ממנו בשמונה שנים. אף שהיה, כמו צוויג, מהסופרים המהוללים ביותר בין שתי מלחמות העולם, ועל אף השפעתו הנרחבת על דמויות שהיו מעמודי התווך של הספרות העברית כגון עגנון, גנסין, ברדיצ׳בסקי ולאה גולדברג, יצירתו כמעט נשכחת היום, ואנו בהוצאת "תשע נשמות" מבקשים להשיבה למדף הספרים העכשווי בישראל.