הנה הוא! הסתכלו עליו, הולך ברחוב, עומד לעלות על החשמלית בעירו טריאסטה. לבוש היטב, עיניו מספרות על תהיות פנימיות. על מי מדובר? "הזקן הטוב", אדם מבוגר ומכובד, בעל אמצעים, שאוטוטו יפגוש את מושא תשוקתו. את הרכבת שלו מדהירה קדימה נערה יפה ושופעת חיים. הוא מתאהב בה, ואף ינסה לפתות אותה. יהיו מפגשים, ארוחות, ומגע – אם נרצה, זהו מפגש נדיר בין זִקנה לנעורים. לפנינו גם מפגש בין העייפות הקיומית של התרבות האירופית-הבורגנית לבין היפוכה הגמור. הזקן נתקף אובססיה. התנהגותו גחמנית. הוא שרוי בסערה פנימית, ועמדתו המוסרית נקבעת לפי תנודת הדחפים שלו: אהבה, קנאה, חרטות, מתח וחוסר יציבות. הזקן חוקר את מצבו הנפשי, הולך ותועה במבוך של השערות מעיקות. וכך, כדי לתקשר עם פנימיותו, נתפס הזקן לרעיון: להשאיר ירושה אינטלקטואלית בדמות חיבור, שמטרתו תהיה להוכיח ״כמה חיונית בריאותם של הזקנים לטובת האנושות״. "הזקן הטוב והנערה היפה" הוא משל אירוני, פלאי ומעודן, המעובד באיטיות ומגיע לכלל שלמות. זוהי היצירה הקצרה המרכזית ביותר של איטלו סבבו. היא נכתבה בשנת 1930 כעבור הפסקה יצירתית של עשרים וחמש שנה, וזהו תרגומה הראשון לעברית. אהרן הקטור שמיץ, או בשמו האיטלקי אטורה שמיץ, נולד ב-1861 בטריאסטה, שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. עירו היתה נקודת מפגש של העולם הגרמני, הסלאבי והאיטלקי. כבר בשמו הספרותי, כלומר במסכה שעטה, מגולמת הדואליות המאפיינת את חייו: איטלו, על שם המולדת המתהווה, וסבבו, כמחווה לשורשיו הגרמניים. סבבו היה אזרח אוסטרו-הונגרי נאמן לאימפריה, אך בד בבד ראה עצמו שייך למדינה האיטלקית הצעירה. הוא דיבר גרמנית רהוטה, אך בכתיבתו הספרותית ביכר איטלקית ניבית ולא מושלמת. סבבו נולד למשפחה יהודית בורגנית, אך נסיבות חייו הביאו אותו מוקדם מדי לתפקיד של פקיד בבנק. לאחר חתונתו החליט להתנצר. הוא ניסה לממש את הדחף שלו לכתוב, אך בגלל כישלונן של יצירותיו הראשונות פנה למסחר וציית למוסכמות החברה. סבבו יהיה אפוא "סבבו" רק ברגעים הפנויים שבין העסקים, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו, כשהצורך לכתוב גבר על הכול. בשנת 1907 פגש סבבו את ג'יימס ג'ויס, ששהה בטריאסטה באותה עת. בין השניים נוצרו יחסים קרובים, וסבבו מצא בהם עידוד להמשיך במלאכתו. בשנת 1923, לאחר שתיקה ספרותית בת עשרים וחמש שנה, פרסם את יצירת המופת שלו, "תודעתו של זנו", אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים. כמה שנים לאחר מכן, ב-1928, מת סבבו בשיא הצלחתו, בתאונת דרכים. בשנות ה-30 ג'ויס ומספר מבקרים צרפתיים דגולים החלו להפיץ מיצירותיו, כחמישים במספר: רומנים, מחזות וסיפורים קצרים.

הנה הוא! הסתכלו עליו, הולך ברחוב, עומד לעלות על החשמלית בעירו טריאסטה. לבוש היטב, עיניו מספרות על תהיות פנימיות. על מי מדובר? "הזקן הטוב", אדם מבוגר ומכובד, בעל אמצעים, שאוטוטו יפגוש את מושא תשוקתו. את הרכבת שלו מדהירה קדימה נערה יפה ושופעת חיים. הוא מתאהב בה, ואף ינסה לפתות אותה. יהיו מפגשים, ארוחות, ומגע – אם נרצה, זהו מפגש נדיר בין זִקנה לנעורים. לפנינו גם מפגש בין העייפות הקיומית של התרבות האירופית-הבורגנית לבין היפוכה הגמור. הזקן נתקף אובססיה. התנהגותו גחמנית. הוא שרוי בסערה פנימית, ועמדתו המוסרית נקבעת לפי תנודת הדחפים שלו: אהבה, קנאה, חרטות, מתח וחוסר יציבות. הזקן חוקר את מצבו הנפשי, הולך ותועה במבוך של השערות מעיקות. וכך, כדי לתקשר עם פנימיותו, נתפס הזקן לרעיון: להשאיר ירושה אינטלקטואלית בדמות חיבור, שמטרתו תהיה להוכיח ״כמה חיונית בריאותם של הזקנים לטובת האנושות״. "הזקן הטוב והנערה היפה" הוא משל אירוני, פלאי ומעודן, המעובד באיטיות ומגיע לכלל שלמות. זוהי היצירה הקצרה המרכזית ביותר של איטלו סבבו. היא נכתבה בשנת 1930 כעבור הפסקה יצירתית של עשרים וחמש שנה, וזהו תרגומה הראשון לעברית. אהרן הקטור שמיץ, או בשמו האיטלקי אטורה שמיץ, נולד ב-1861 בטריאסטה, שהיתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. עירו היתה נקודת מפגש של העולם הגרמני, הסלאבי והאיטלקי. כבר בשמו הספרותי, כלומר במסכה שעטה, מגולמת הדואליות המאפיינת את חייו: איטלו, על שם המולדת המתהווה, וסבבו, כמחווה לשורשיו הגרמניים. סבבו היה אזרח אוסטרו-הונגרי נאמן לאימפריה, אך בד בבד ראה עצמו שייך למדינה האיטלקית הצעירה. הוא דיבר גרמנית רהוטה, אך בכתיבתו הספרותית ביכר איטלקית ניבית ולא מושלמת. סבבו נולד למשפחה יהודית בורגנית, אך נסיבות חייו הביאו אותו מוקדם מדי לתפקיד של פקיד בבנק. לאחר חתונתו החליט להתנצר. הוא ניסה לממש את הדחף שלו לכתוב, אך בגלל כישלונן של יצירותיו הראשונות פנה למסחר וציית למוסכמות החברה. סבבו יהיה אפוא "סבבו" רק ברגעים הפנויים שבין העסקים, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובייחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו, כשהצורך לכתוב גבר על הכול. בשנת 1907 פגש סבבו את ג'יימס ג'ויס, ששהה בטריאסטה באותה עת. בין השניים נוצרו יחסים קרובים, וסבבו מצא בהם עידוד להמשיך במלאכתו. בשנת 1923, לאחר שתיקה ספרותית בת עשרים וחמש שנה, פרסם את יצירת המופת שלו, "תודעתו של זנו", אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים. כמה שנים לאחר מכן, ב-1928, מת סבבו בשיא הצלחתו, בתאונת דרכים. בשנות ה-30 ג'ויס ומספר מבקרים צרפתיים דגולים החלו להפיץ מיצירותיו, כחמישים במספר: רומנים, מחזות וסיפורים קצרים.