האם ספרות יכולה לנבא את המציאות? ברומן האיקוני "העולם שוחרר מכבליו" מאת ה. ג'. ולס, שנכתב ב-1914, מתאר המחבר חזון נבואי על פיתוח פצצת האטום והשפעותיה הגלובליות. הסיפור עוקב אחר הפיזיקאי הולסטיין, המצליח לשחרר אנרגיה אטומית ולשנות את פני העולם. התוצאה? מלחמה עולמית הרסנית שמובילה להקמת ממשלה גלובלית השואפת לסיים את כל המלחמות. האם זהו חזון אוטופי או דיסטופי? ולס מציג את הקונפליקט בין שאיפה לשלום עולמי לבין הסכנות והקשיים שביצירת סדר עולמי חדש. עם נגיעות סאטיריות ולגלוג חכם, ולס מפנה את תשומת הלב לאתגרים המורכבים של שלטון גלובלי. ספר מרתק לכל מי שמתעניין בהיסטוריה, פוליטיקה, ומדע בדיוני, ומעורר מחשבה על המציאות בה אנו חיים והעתיד הצפוי לנו.

הרומן האיקוני של ה.ג'. ולס, שפורסם ב-1914 וניבא את פיתוח פצצת האטום, הסתבר מאז כנבואי להפליא ואקטואלי במיוחד בימינו. ליאו סילארד (פיזיקאי יהודי־הונגרי) מייחס לספר זה את ההשראה שהובילה אותו לגילוי תגובת השרשרת הגרעינית ב־1933. באופן מפליא זוהי גם השנה בה הולסטיין, הפיזיקאי הבדיוני שבסיפור, מצליח לשחרר את האנרגיה האצורה באטום.השלכותיה של אנרגיה זו משנות סדרי עולם ומובילות למלחמה כלל עולמית שזורעת הרס וחורבן. תוצאותיה האיומות מובילות לכינון סדר עולמי חדש ולשלטון גלובלי שמטרתו לשים קץ לכל המלחמות. בראשו עומדת ממשלה עולמית המתכנסת מדי שנה בכפר נופש בשווייץ, ופועלת באמצעות ועדות מומחים ליישום מדיניותה בכל התחומים: חלוקת אוכלוסין מחדש, שפה עולמית אחידה, עקרונות חינוך כלל עולמיים, נהלי בחירות (הצבעה בדואר), סדרי חקיקה, האחדת לוחות שנה, האחדת חגים, אחדות דעות, ועוד.האם ספרות יכולה לנבא את המציאות, או אפילו להוות השראה ליצירתה כמו שקרה לליאו סילארד. האם גם החזון החברתי-כלכלי-פוליטי של ולס יגיע לידי מימוש – והאם תהיה זו אוטופיה או שמא דיסטופיה.הסיפור נמסר בשילוב מבריק ומתעתע בין החזון השאפתני המוצג בו – שבו נראה כי הסופר מצדד – לבין דקירות הלגלוג שהוא מפנה לחלק מן הדמויות והנהלים של המשטר החדש.זהו בלי ספק אחד משיאי יצירתו של ה. ג'. ולס."ברור שהמלחמה צריכה להיפסק לעד, פירמין. ברור שזה יוכל לקרות רק באמצעות הכנסת כל העולם תחת כנפי ממשלה אחת. הכתרים והדגלים שלנו עומדים בדרכה. ברור שהם חייבים להסתלק.""כן, אדוני," קטע אותו פירמין, "אבל איזו ממשלה? איני רואה איזו ממשלה תקבל מוויתור כללי על כס המלוכה!""ובכן," אמר המלך כשידיו על ברכיו, "אנחנו נהיה הממשלה.""הוועידה?" קרא פירמין."ומי עוד?" שאל המלך בפשטות."זה פשוט לגמרי," הוסיף לנוכח שתיקתו הרועמת של פירמין."אבל – אתה מוכרח שיהיה לך אישור!" קרא פירמין, "האם לא יהיו בחירות מסוג כלשהו למשל?""מדוע צריכות להיות?" שאל המלך בסקרנות רבת תבונה."הסכמת הנשלטים.""פירמין, אנחנו רק הולכים להניח את המחלוקות שלנו בצד ולהשתלט על הממשל. בלי שום בחירות. בלי שום אישור. הנשלטים יַראו את הסכמתם בשתיקה. אם תתעורר התנגדות ממשית, נבקש מהם להצטרף ולעזור. האישור האמיתי של המלכות הוא האחיזה בסמכות. איננו הולכים להטריד את הבריות להצביע עבורנו. אני בטוח שההמונים אינם רוצים להיטרד בדברים כגון אלה. נמציא דרך לכל מי שמעוניין – להצטרף. זה מספיק בשביל הדמוקרטיה. אולי מאוחר יותר, כשהדברים כבר לא יְשַנּוּ.")אגברט מלך אנגליה לפירמין, יועצו האישי, בדרכם לוועידת הייסוּד של הרפובליקה עולמית.)