שלושת סיפוריה של רינה עוזיאל בלומנטל חגים סביב משפחה גרעינית אחת והם נפרשים מההווה אל העבר, מתל אביב אל סלוניקי, העיר שאבדה ליהודיה. בסיפור הראשון "היכל התרבות" נזכרת הבת בתולדות אהבתה לפסנתר בעוד היא מחכה לתחילתו של קונצרט שבו ינגן אחד מתלמידיה המזהירים. במרכזו של הסיפור השני, "העיר האבודה" עומדת האם, שלמרות אופייה הרך והרפה היא זו שמכריזה בפני בעלה: "הילדה צריכה פסנתר", ובכך מכריעה את דרכה של הבת. הסיפור השלישי "ראול" הוא מונולוג של האב שמצא עצמו בתל אביב מאכזבת ועודו חולם על רצועת החוף של העיר האבודה שנושקת למרחבי הים העמוקים. מאחורי הדמויות רוחשת הסבתא השכולה שמטפטפת ארס באוזני בנה ונכדתה. היכולת הסיפורית של המחברת מצליחה לקרב את הדמויות אל הקורא ולערב אותו רגשית במתרחש ואין זה עניין של מה בכך, כי הדמויות עצמן מתמודדות עם הקשרי חיים סבוכים, עם אכזבות חיים מרות; הפסנתר מופיע כלייטמוטיב של הבטחות שלא התגשמו והשגב שבמוסיקה כמטאפורת היחסים שבין השאיפה לאי ההגשמה פרופסור (אמריטוס) משה צוקרמן אוניברסיטת תל אביב רינה עוזיאל בלומנטל, ילידת תל אביב. כלת פרס "נוצת הזהב" 2002 לכתב יד בעילום שם – אק"ום. זהו ספרה החמישי