ולקחה לו לאישה

סלח לי, יהודה… התחננה לבעלה האמיתי בעוד אבינדב עונד טבעת נחושת סדוקה סביב אצבעה. סלח לי על מה שאני עומדת לעולל לנער האומלל הזה. בנפול יהודה, אהוב נעוריה, נותרת אביטל אלמנה בודדה ושבורת לב. עוד בטרם הספיקה הצעירה להתאבל על מות בעלה נאמר לה שעליה לתת את עצמה לאחיו הצעיר והביישן אבינדב, לשם הנצחת הזרע וכבוד המשפחה. אך אבינדב אינו יהודה, עיניו גדולות וענוגות, חזותו אומרת תום, טרם מלאו לו חמש־עשרה שנים. כיצד אמורה אביטל לאהוב את הנער המגמגם, המסתורי הזה, שלא מישיר אליה מבט? והאם הוא אי פעם יוכל למלא את מקום האח המת? אלו הם ימי השופטים. בני ישראל כורעים תחת נטל המיסים, הבצורת וההתכתשויות האלימות עם שכניהם. קריאות מלחמה ונבואות זעם מלבות את הלהבות והארץ כולה כמרקחה. במעשה אריגה משובח וכתיבה תמה ורגישה, נפרשת אל מול עינינו יהודה המקראית, היפהפייה, על שדותיה וכרמיה, משעוליה ובארותיה, והיא אחוזת תזזית וחורשת סוד. אבי אסולין מפליא לשרטט תמונה אינטימית של משפחה לא רגילה הנאבקת לשרוד, של נפשות המחפשות מזור באמונה ואהבה, כאשר הסכנות צרות עליהן מכל עבר. זהו רומן רחב יריעה, סוחף ומלא לב. אבי אסולין מלמד מקרא, היסטוריה וספרות במסגרות שונות וכותב (בעיקר מוחק) למגירה מאז שידו הגיעה אליה. פסוקי פרשת השבוע, להם האזין כילד מספסל בית הכנסת, מתנגנים באוזניו עד היום. זהו ספרו הראשון.