אמצע ינואר 1938, פריז. גבר מתלונן על כאבי בטן עזים שמאובחנים כתחילתה של דלקת תוספתן. ב־8 בפברואר הוא מאושפז ומנותח בקליניקה שנוהלה בידי גולים רוסים "לבנים" מתנגדי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות… ב־16 בפברואר הוא מנותח שוב, אך לא שורד. בן שלושים ושתיים היה במותו. היה זה לֵב לְבוֹביץ' סֵדוֹב, אזרח סובייטי, גולה פוליטי, בנם של לאון טרוצקי ונטליה סדוב. לאון (לב) טרוצקי, הוגה הדעות והמנהיג הרדיקלי הבלתי מתפשר, כותב מנהמת לבו על בנו המת. דבריו המרגשים מציגים פן אנושי של אב שאיבד את היקר לו מכול — בן אהוב, חבר, לוחם שותף לדרך. הספדו של טרוצקי מלוּוה בריאיון עיתונאי שערך עִמו הסופר הבלגי־צרפתי ז'ורז' סימנון, שליח היומון "פּארי־סוּאַר", בסגנונו הייחודי המוּכּר מיצירותיו. הוא מציג לטרוצקי שאלות נוקבות והרות גורל על רקע עליית היטלר לשלטון והצטברות ענני הסערה בשמי אירופה.