עשרת הסיפורים שבקובץ נכתבו במשך עשרת החודשים הראשונים מאז התפרצות מגפת הקורונה, ששינתה את פני העולם ואת חייהם של תושבי הכפר הגלובלי. לא במפתיע, אם כן, שהווירוס חדר גם לסיפוריה החדשים של סופי רחלנקו. המינון שלו משתנה מסיפור לסיפור, לעתים הוא מוזכר רק כרקע להתרחשות עצמה, לעתים משקלו עולה מעט, אך הוא אף פעם לא משתלט על העלילה. המחברת בוחרת גם בנושאים אחרים שקרובים ללִבה. לא בכדי רבים מגיבורי הסיפורים הם אנשים של מילים, שהכתיבה היא חלק מישותם ומחייהם והם אינם יכולים בלעדיה. מעסיקים אותם רגשות ובעיקר - איך אפשר בלי - אהבה על גלגוליה לאורך השנים והשפעתה על מהלך החיים. בד בבד עם הרגש, שקובע את הבחירות של הדמויות, עולים נושאים כמו בדידות, הזדקנות והמאבק האבוד בגיל המתקדם. מה שבולט ומעודד הוא שהלב נשאר צעיר, וסופי רחלנקו מצליחה לפרוט על מיתריו ברגישות ובאינטואיציה נשית מסקרנת ומפתה. כתיבתה של סופי רחלנקו חושנית וסוחפת, אך היא גם מבוקרת והמחברת יודעת מתי לעצור. היא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ומשאירה אותם לפענוח של הקורא. מחלחלת לסיפורים אלה גם אהבתה לאמנות, שהיא מעבירה לדמויות שהיא בוראת, ומשתפת בכך את הקורא ואת דמיונו. למרות, ואולי דווקא בגלל הסגר, מאפשרים כמה מהסיפורים לקורא להמריא או להפליג למרחקים. זהו ספרה השמיני של סופי רחלנקו, שהעט והמכחול, לסירוגין או במקביל, משמשים לה ככלי ביטוי. בפעם נוספת, אך בזווית חדשה, מעלה המחברת על הכתב את מה שמושך את תשומת לבה ואת מה שצדה עינה החדה. כתיבתה רגישה ומעמיקה מבלי שתזדקק למילים גבוהות. סופי רחלנקו נמנעת מקישוטים, אך לא מוותרת מדי פעם מלתבל את סיפוריה בקורט הומור.