"נָשַׁקְתִּי לַחֹשֶךְ / כִּי הַחֹשֶךְ הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק", כותבת ארלט מינצר באחד הספרים היותר מרגשים שנראו פה לאחרונה; מבעד לחושך שנוגע בחייה המשוררת נושקת את העולם – את אהובה, את מטופליה, את האח שהתאבד, את קורבנות המלחמה ושורה ארוכה של דמויות שהיא פוערת לפנינו. ב"נשקתי לחושך" כתיבת השיר עצמה היא נשיקה המגיעה למרחוק גם מבעד לחושך של הזולת ושלנו, הקוראים. זוהי שירה רוגשת לא פחות משהיא מרגישה. שירה הזועקת את זעקתה ויהי מה. אֵימָה גְדוֹלָה וְזַרְחָן, וּבְנִי אִיסְמָעִיל הַשּׁוֹאֵל אוֹתִי אֵיפֹה אַבָּא? הוּא יָצָא לְהָבִיא עֵצִים לְהָכִין תֵּה... מָתַי יַחְזֹר? יוֹרִים בַּחוּץ, אוּלַי לֹא יַחְזֹר. בין כשהיא כותבת במבנים פואטיים מהודקים ובין בכתיבה חופשית היא מיטיבה ליצור סיטואציות ודיאלוגים דרמטיים, ולהנכיח בעברית חיה מאוד את דמויותיה לעינינו כמו בסצנה של מחזה. בקלילות סגנונית היא חוזרת ומקפלת עלילה שלמה בסונט אחד. רבים מאלה הם שירי פרסונה, אבל הפרסונות שלה אינן דמיוניות, אלא מוכרות לה מקרוב, מבפנים. רוב הדמויות האלה הן מטופליה, והיא מדברת מפיהם מכוח האמפתיה. אולם האמפתיה הזו אינה עוצרת במעגל התרפויטי אלא נמשכת אל אחרים שהרעידו מיתר בלבה – מאלכסנדר פן, ועד אביבה אורי, מצלָּם בשוק של דלהי ועד מרלין מונרו. הנושא המובהק הוא מצב האדם – החל במצוקות הנפש, עבור ברעב קיומי וכלה בעוול הפוליטי. אנחנו קוראים בעיתון על הרס בתים, אלמנות מלחמה, הלומי קרב, והרוגים – וחוזרים לחיינו. אבל ארלט מינצר מוצאת את האנושי גם בידיעות הלקוניות האלה ונותנת לו קול עז מבע. גם שיריה הפוליטיים אינם שונים משאר שירי הפרסונה שלה: יסודם בכשרונה להרגיש. "אֲנִי בְּדַרְכִּי / אֶל הַגֶּשֶׁר. אִם בַּדֶּרֶךְ לְשָׁם / אָדָם אֶחָד יְחַיֵּךְ אֵלַי, / לֹא אֶקְפֹּץ", אומרת אחת מדמויותיה בספר הביכורים החזק הזה, וקשה שלא לחוש שהשיר עצמו אינו אלא חיוכה של המשוררת כנגד הסבל, אל החיים. ארלט מינצר נולדה בעירק ועלתה ארצה בגיל שש. למדה משחק ב"בית־צבי", והופיעה בתיאטרון ובקולנוע. מאוחר יותר עזבה את המשחק, והשלימה לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. מינצר עובדת כפסיכולוגית קלינית ומרצה לפסיכולוגיה, וספר השירים מוקדש למטופליה. היא חברה ב'קבוצת השירה של יום רביעי' ופרסמה משיריה ב'הליקון', 'יקום תרבות', 'ליריקה' ועוד. לאחרונה חזרה גם לשחק.