בשלהי 1889, מספרים הביוגרפים, ברוסיה כולה – לא הקבילו אנשים זה את פני זה ברחוב ב'מה שלומך', אלא שאלו: "האם קראת את 'סונטת קרויצר'?". רבים העריצו את הנובלה כיצירה גאונית ומסעירה, אחרים ראו בה שערורייה. הסוף לכאורה ידוע מן ההתחלה, שכן הסיפור הוא מונולוג של בעל שרצח את אשתו בהתקף של קנאה. ובכל זאת, הסיפור החזק והנועז ורְווּי המתח אינו צפוי מראש. התגלגלותם של חיי הנישואים מיומם הראשון, ופקעת הסיבות שהבעל ספק־חושף ספק־בורא־בדיעבד, יפתיעו את הקוראים. וסצנת הרצח, שתימסר כמו בהילוך אטי, ובמרכזה תודעה מטורפת העוקבת אחר עצמה במודעות מלאה – שופעת פרטים גאוניים שרק סופר כטולסטוי יכול לעצב. 'סונטת קרויצר' אינה סיפור על תוצאותיה של קנאה כפייתית. הן גיבור הספר, הן טולסטוי, סבורים שאלמלא תואנת הקנאה היתה נמצאת תואנה אחרת. את המצב שהבעל נקלע אליו, ובו־בזמן גם מתזמר ומלבה אותו, אין למצוא בתווית אחת פשוטה, כי יש בו גם שמחה וחירות וידיעה־מראש, וחוויה של רגשות ושל אפשרויות חדשים לגמרי, פרי האזנה למוסיקה של בטהובן... כל הזוגות הנשואים אומללים באותו אופן: ההשקפות של הבעל הרוצח על הגיהינום של חיי הנישואים, על הנשיוּת, על היעדרה מן העולם של אהבה שאינה תאווה גופנית, על החושניות והיצר כתופעות המנוגדות לטבעי ולפשוט – כל אותן תיאוריות שהוא מפתח בטירוף ובקיצוניות אבסורדית – חופפות להפליא את דעותיו של טולסטוי־עצמו באותם ימים; ופרטים רבים (חוץ מן הרצח עצמו) מזכירים כל־כך את חיי הנישואים של הזוג טולסטוי, עד כי נדמה ש'סונטת קרויצר' היא נובלה כמעט אוטוביוגרפית. טולסטוי בונה בה קריקטורה אכזרית ונוגעת ללב של עצמו באמפתיה עצומה, ואולי גם מכך נובע כוחה המוזר של הנובלה.