איך אפשר להמשיך לחיות, כשכל מה שסביבך גווע? חיים צומח בקיבוץ בשנות השישים, בן סקרן (יש אומרים: סקרן מדי) לשורדי שואה שלא אוהבים לדבר על מה שהיה "שם". אבל חיים לא מוותר. בסבלנות ובחוצפה הוא סוחט מאמו ומסביבתו כל פירור מידע, במיוחד על דודו הפרטיזן מאריק. הוא חייב להבין את זה. חייב להבין את החיים. הימים עוברים. מלחמת יום כיפור פורצת. חיים, כבר שריונר, נלחם על חייו ברמת הגולן, חשוף בצריח לזוועות ולמוות, לבלבול ולהלם הקרב. הוא חוזר משם פצוע בנפשו, משתוקק להשתקם, ומתחתן עם אהובת נעוריו. את הקיבוץ הוא משאיר מאחוריו, ומתחיל חיים חדשים ברמת גן, בציפייה להולדת בנו הראשון. אבל אז ההיריון הולך לעזאזל, ואחריו כל העולם כולו. * "ספרי לי עוד על מאריק" הוא יותר מספר מרגש. הוא ספר חשוב. הוא מקיף יותר משלושים שנות חיים (מתחילת הסיקסטיז עד לניינטיז) וזועק את זעקתו של דור שלם: ילדי ההתיישבות שנאלצו להצמיח בעצמם את השורשים של עצמם. עלילתו נחבטת ומיטלטלת בין הזיות אמו המידרדרת של חיים לבין ריח הגופות השרופות בטנק, בין הבריחה לבורגנות הרמת-גנית לבין האסקפיזם המוחלט של הודו. בנגיעות אמן היא משרטטת קו בלתי נראה בין האובדן של השואה - לבין הכמיהה לילד, לחיים חדשים, כאן בארץ. השפה של שלמה סדן אינה מתיפייפת. היא בוטה, אמיתית, וסוחפת את הקורא למסע מורעב בתוך נפשו של חיים, ללא יכולת להתנתק. סדן לא מפחד להצליף בקורא, להביך אותו ולפרקים גם להכאיב בכנות חשופה. הסוף? אופטימי.