שלומית,היא נערה חרדית שעברה הרבה יותר מידי. התמימות נלקחה ממנה בגיל תשע על ידי שכן שלה. ועכשיו,בגיל,16 היא עוברת לפנימייה ומתחילה להתמודד עם השדים שבפנים ועם החלטות שאולי לא כדאי לקבל.

"הלילה התעבה לי מול העיניים והרחובות דמו לי, ריקים ומלוכלכים. הזדהיתי איתם, הרגשתי שהם היחידים שמבינים אותי. הרגליים הוליכו אותי אל סוף השכונה, השכל אמר לי לעצור אבל הפסקתי להקשיב לו כשהוא הפסיק להיות מועיל, כלומר, ממש מזמן. מצד שני גם הרגשתי בטוחה ללכת לעשות שבת בבית של שיראל, אז אני לא איזו הוכחה גדולה לתחושות" שלומית ילדה טובה. כלומר, רוצה ממש להיות ילדה טובה, רק שהיא לא כל כך מצליחה. היא נזרקת מהסמינר ומוצאת את עצמה בדרך חדשה, שאולי רצתה ואולי לא, היא לא ממש בטוחה. "שעטנז של חרדיות וחילוניות" – כמו שהיא מגדירה את עצמה. בדרך הזו היא פוגשת את פרי , חברת החדר ואת מלכי עם ריסי העכביש . ואת אורי , שמעז להיות גם חתיך וגם מצחיק וגם להציל אותה, וזה קצת בעיה כי היא הבטיחה לאלוקים שהיא תישאר ילדה טובה. בדרך היא מגלה שהכאב מפעם לא הלך לשום מקום וגם אם אף אחד לא האמין, דברים רעים עדיין קרו, ואולי עדיין קורים. בציניות ובכנות לא מתפשרת, שלומית מספרת את המסע שלה, גם כשהיא בוחרת לשתוק בו, וגם כשהיא בוחרת שלא. זהו ספר על השקופים בצידי הדרך. על שדים מפעם שלא נעלמים כל כך מהר, ועל כאלה שלא מוכנים לשתוק יותר.