"נשבר אני, המצוות, עבודת השם, השמיים, כל הערגונות. כל המילים. מתרסק הפשר, נלחמים העיצורים. אני אופליה בנהר, העלמה והמוות לא נגמר, אני לילית בשלשלאות, שמע ישראל שעל המיטה. חיים שלמים התחנון והעבדות, ולא צחק מתוק בחלוני האלוהים. ולא. הביא. מבול." ביצירה חידתית, אמיצה וסוחפת מתערבבים המציאות והבדיה, הפרוזה והשירה, השפל והנשגב, הכיעור והיופי. אחרי השמש מתחקה אחר עקבות של טראומה בתוך תודעה שבורה וחבולה, בלשון שאינה בוגדת בשברים, בקרעים ובחללים הפעורים, אלא נותנת להם ביטוי מוחשי בפרוזה שירית רבת יופי. במנהרות התודעה, שאין בהן מוקדם ומאוחר, מתנגשים היופי, הפנטזיה והפיוט עם אלימות וניצול. האם היו "המחוזות ההוזים" שירה או פשע? עמית זרקא היא משוררת, מחזאית, פרפורמרית, במאית תיאטרון ובמאית קליפים. מרצה לבימוי בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. ספרי השירה שלה ומסתבך לה בדרך לשמים וכל החזיונות בחושך ראו אור בהוצאת ספרי עיתון 77.