עשר שנים חייתי באנגליה, במהלכן ראיתי כ-60 משחקים רשמיים מן היציע, ואני עדיין מקנא בשלומית גיא. סיקרתי ארבעה מונדיאלים וארבע אליפויות אירופה (יורו) ונכחתי גם בגמר ליגת אלופות מונומנטלי (1999) אחד – ועדיין אני משוכנע ששהות בת שנה שלמה באקדמיות הכדורגל של צ'לסי וארסנל היא חוויה שאין לה אח, רע ומחיר. לא כל מי שיכנס אל הסוכה ששלומית בונה כאן, יסכים עם המסקנות שלה, אבל כל מי שיתארח אצלה בעמודים הבאים יסכים כי אין דרך יותר מרתקת, מסקרנת ואמינה לנסות ולהגיע למסקנות כלשהן, מאשר לנשום את אוויר המועדונים מבפנים, לפעמים ממרחק התחככות עם זיעת הכדורגלנים. המחברת עצמה מגדירה את רשמיה כ"ציור אימפרסיוניסטי". כל אחד יוכל אולי לגלות בהם משהו אחר, אבל אף אחד לא יוכל להתכחש לעובדה שדברים שרואים משם – לא רואים מכאן. שלומית גיא היתה שם. נכנסה למסדרונות החרסינה והנברשות. נרטבה עם נערים שאפתניים בין גבעולי דשא ביום סגריר, שימשה כתף להורים המפנטזים על הקווים שהינוקא שלהם הוא וויין רוני הבא. לפניכם ההוכחה הניצחת כמה המסע שלה מאתגר, מהנה, מלהיב ומפענח. אבי מלר.