"רזית נורא. זה החמיא לך. אבל איך אדם לא נוגע, ומצליח להכניס לגופו קצת אנרגיה טובה? רציתי לשבת לידך ולהאכיל אותך כמו תינוק עם סינר על צווארך. אווירון אווירון תפתח כבר את הפה שלך. תרצה עוד... תתלכלך. תיהנה ממה שמוגש לך. בכפית, הייתי מאכילה אותך. בכפית ועוד אחת מגישה לך. היית עצור. היית אצור. אז באתי אליך, גברת עם סלים. כמו איזו זקנה עם שקיות ניילון עמוסות לעייפה. ניסיתי שזה יהיה אלגנטי, אז שקית של בית האופנה 'מנגו' כיכבה. צילמתי אותה. צנצנות צנצנות סחבתי לך. ואספת אותי. ונישקת אותי. והרחתי אותך. וחייכתי לך. ורציתי לבכות לידך. והחזקתי את עצמי כדי לשמח אותך. וככה, באתי ברביעי לקראתך. ושמחת בי נורא. והקשבת לי בשקיקה (למרות שלפעמים ברחת לסיגריה שלך וללבד שלך. ראיתי, ואני יודעת, אבל מילה לא אמרתי לך), ושתינו קפה. ואני אכלתי גם עוגיית ריבה קטנטנה. וקרני הבוקר והשמש והשקט עטפו אותנו. ואני ראיתי אותך. מקווה עכשיו שתיכנס בך קצת שמחה." בכתיבה ישרה, שלא סוטה קדימה או אחורה, ונצמדת להווה המביא עמו חולי אל קשר חזק הנרקם בין גבר לאישה, פותחת בפנינו המשוררת והסופרת גלית אבגי כהן יומן אהבה-מחלה. אם את כותבת אל תמחקי הינו ספר אמיץ של אישה אמיצה, הרואה לעומק את הגבר שאהבה נפשה, והוא נאבק על חייו. הספר מעלה שאלות על חשק, תשוקה, אהבה, מלחמה מתישה במחלת הסרטן הארורה ועל ההחלמה שנמצאת בקצה החשכה. בשפה פשוטה ומלאת רבדים מתארת הסופרת באומץ כיצד נושרות הקליפות, כמה עוצמתי הוא בליל הרגשות וכמה סבוכה היא ההתמודדות הגדולה והקשה לחוד וביחד.זהו ספרה השני של גלית אבגי כהן, ילידת 1969, נשואה ואימא לשלושה. בעבר, מפיקה ראשית ומנהלת תוכניות האקטואליה ברדיו "קול הים האדום", וכיום דיילת אוויר בחברת "ישראייר". בוגרת מרכז מנדל למנהיגות בנגב. ספרה הראשון קילומטרים שלמים של קרבה (אופיר ביכורים; 2016) זכה לאהדה רבה במגוון המדיות השונות.