בסקרנות גדולה הגעתי לספר אני הייתי אנסטסיה שכתבה אריאל לוהון. גם אתכם מסקרנת השאלה אם הנסיכה לבית רומנוב אכן שרדה את ההוצאה להורג? כי מסתבר שהיא מציתה את הדמיון של הרבה אנשים ורבות נכתב על כך. בזמנים שלנו, כבר יש בדיקות גנטיות ותשובות מדעיות אבל לפני מאה שנה, כשאנה התחילה להסתובב באירופה ולטעון שהיא הצרבינה, היו שהאמינו והיו שממש רצו שהיא לא תהיה הנסיכה האבודה. כי ירושה של מיליונים חיכתה לשארים בבנק אוף אינגלנד. וכמובן אינטרסים פוליטיים. אבל בואו נדבר על הספר שמאוד רציתי לאהוב. אריאל לוהון לוקחת אחת מהתעלומות ההיסטוריות הגדולות של המאה העשרים – האם אנה אנדרסון היא באמת הנסיכה אנסטסיה רומנוב? – ומספרת את הסיפור משני קצותיו, מרגע ההשתלטות על הארמון של הצאר וקדימה, ומסוף ימיה של אנה, בארצות הברית ואחורה. כך נגיע רק בסוף הספר לנקודה הקריטית, ההוצאה להורג, ונדע אם היא שרדה או לא, ומי זו אנה. העניין הזה של סיפור שנע לאחור, מאוד הקשה עליי לייצב את העלילה בראש. אבל אני מבינה את ההיגיון של כתיבה כזאת, והיא אכן מייצרת את המתח. האווירה שלוהון בונה היא הדבר הכי חזק בספר - בכל הסצנות, ובהרבה תרחישים דרמטיים שהדמות עוברת, כמו טלטלות באמון שקיבלה, אשפוזים, בדיקות, מניפולציות של בעלי אינטרסים, אפשר היה לחוש את מה שעובר עליה, ולפתח אמפטיה. בסוף הספר לוהון מסבירה מה הביא אותה לכתיבה על אנסטסיה, ומפצירה בקורא שלא לדלג לסוף כדי לקבל את התשובה, אני מסכימה עם זה גם. התשובות יגיעו, ותנו לעצמיכם לזרום עם הסיפור. התחקיר שעשתה הוא נרחב והדמויות אמינות, וכמובן התגלגלות הדברים שהתנהלה פחות או יותר כך. בכל זאת ישנה גם חירות ספרותית. אני, כאמור, אהבתי קצת.