כשהסתכלתי על הילדים לא יכולתי לזכור את הפעם האחרונה לפני המעבר שבה ישבתי בפארק והייתי רגועה. מילדות היו פניי מופנות תמיד אל השמיים ואוזניי דרוכות ומחכות לשמע האזעקה. חשבתי על ילדים במקום אחר בעולם שממנו הגעתי, שאינם יכולים לשחק בלי דאגות, ותהיתי כמה פעמים הייתי צריכה לעזוב את המשחקים ולרוץ ולהתחבא במקלט. כמה פעמים הייתי מביטה בשמיים ושומעת שריקה ואז שקט ובום חזק. פתאום הרגשתי שאני מתחילה להזיע, הפעם לא בגלל מזג האוויר. דווקא אל מול הנוף הפסטורלי של הפארק, בחיים השגרתיים והשקטים של הגרמנים, הרגשתי תחת מתקפה. מיכל עוברת משדרות לברלין בעקבות בן זוגה הגרמני, תומס. בברלין היא חווה פלאשבקים וסיוטים משתקים שמטלטלים אותה. זיכרונות הילדות בצל הקסאמים וטראומות שעברה בצעירותה מאיימים על חייה החדשים. היא מאובחנת עם פוסט־טראומה ובעזרת המטפלת שלה היא יוצאת למסע אישי בניסיון למצוא אושר ושלווה אל מול עברה הטראומטי. זהו סיפור הכתוב בגילוי לב ותוך חשיפה אמיצה וכנה. העלילה בספר מבוססת ברובה על חוויותה האישיות של המחברת. הכתיבה הישירה וחסרת ההגנות מעוררת הזדהות רבה ומאפשרת לקורא חווית קריאה עזה וייחודית המתארת את שעוברת אישה עם פוסט טראומה. עדי קסלסי־וואי היא סופרת ומשוררת ילידת שדרות. בשנים האחרונות היא חיה בברלין עם בעלה ובנה ועובדת כמדריכת טיולים. "בשדות חיטה" הוא ספר הביכורים שלה.