מסה קצרה,מסה ארוכה (יחסית),סיפור קצר: שלושה טקסטים שכתבה וירג'יניה וולף בעיתות מלחמה,למעשה,שלוש מלחמות: האחת בתחילת מלחמת האזרחים בספרד (1936),השנייה בתחילת מלחמת העולם השנייה (1940),והסיפור הקצר בעיצומה של המלחמה הגדולה (1917),היא מלחמת העולם הראשונה. בשלושת הטקסטים האלה נמצא האמן/הסופר,במעין קונפליקט: איזו עמדה לנקוט,אם בכלל,במצב הקיצון ביותר של המין האנושי? האם להזדהות עם צד זה או אחר? מהו מקומו של האמן/הסופר בחברה ובמדינה הנמצאות במלחמה? האם וכיצד להמשיך ליצור? ועל כל אלה מרחפת השאלה הגדולה: באיזו מידה תופס האמן/הסופר את המציאות? הרי בעצם הגדרתו כאמן/סופר הוא עוסק בפרטים הקטנים ביותר של החיים ורואה את הדברים מזווית אישית מאוד. בעוד שמלחמת האזרחים שפרצה זה עתה בספרד נתפסה כמאבק קטלני ועיקש בין שתי אידאולוגיות נחושות – לאומנות פשיסטית מורדת נתמכת על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ודמוקרטיה רפובליקנית-סוציאליסטית שנבחרה כחוק ומתגוננת,נתמכת על ידי ברית המועצות ומתנדבים סוציאל-דמוקרטים,קומוניסטים והאנרכיסטים מכל רחבי העולם – מאבק המתרחש הרחק מגבולות הבית,ומלחמת העולם הראשונה כמאבק אלים וקטלני במיוחד בין קיסרויות הנאבקות על שליטה כלל עולמית ומקריבות את חייהם של מאות אלפי חיילים במלחמה ארורה,כולל קרוב כארבע מאות אלף חיילים בריטים שנפלו בקרב אחד על רצועת קרקע ברוחב עשרה קילומטרים על אדמת צרפת – הרי שההתייחסות למלחמת העולם השנייה שונה: זוהי כבר מלחמה שהסתמנה כמלחמה "על הבית",מלחמה שחודשים ספורים אחרי שוולף כתבה את המסה הזאת קיבלה את הכינוי "הקרב על בריטניה". וניכר בסופרת שחרדת העתיד אינה זרה לה. אולי כדי להתמודד עם תחושה מעיקה זו מעלה וולף חזון חברתי אוטופי המתייחס לתקופה שתבוא בשוך הקרבות,ליום שאחרי. כך או כך,ולמרות המרחק בזמן ובמרחב – עשרות השנים שחלפו מאז נכתבו הטקסטים האלה והמקומות הרחוקים שבהם מדובר – דומה שיש בהם עניין לא זניח ולא מופרך ברמה העקרונית המתייחסת למצבים של כאן ועכשיו,וכל אלה מפרי עטה של סופרת גדולה,מורכבת וייחודית,שכה מיטיבה לבטא את תחושותיה ודעותיה עד כדי הפיכתן לאוניברסליות ועל-זמניות. "ב־1815 אנגליה הייתה במלחמה,וגם כיום אנגליה במלחמה. לכן טבעי לשאול: איך המלחמה שלהם – המלחמה הנפוליאונית – השפיעה עליהם? האם הייתה המלחמה בין הגורמים שהשפיעו על גיבושם של סופרים בחבורות? התשובה על כך משונה מאוד. המלחמות הנפוליאוניות לא השפיעו כלל על רוב הסופרים ההם. [...] אך אף שסופרים חיים בצמוד מאוד לחיי התקופה שלהם,אף אחד מהם לא הזכיר באף אחד מספריו את המלחמות האלה. מכאן שהמודל שלהם,חיי האדם שהם ראו לעיניהם,לא הופרעו או טולטלו או השתנו בעקבות המלחמה. וכמותם גם לא הסופרים עצמם. קל להבין את הסיבה. המלחמות בעת ההיא היו מרוחקות [...] לשמועות על קרבות נדרש זמן רב כדי להגיע לאנגליה. [...] הַשוו את זה למצבנו כיום. כיום אנחנו שומעים את הירי בתעלה. אנחנו מדליקים רדיו; שומעים טייס מספר לנו שממש היום אחר הצהריים הוא הפיל מטוס קרב; המטוס שלו עלה באש; הוא צלל לים; האור הפך לירוק ואז לשחור; הוא התרומם אל פני המים וניצל בידי ספינת דיג. סקוט מעולם לא ראה את אנשי הספינות שטבעו בקרב טרפלגר; ג'יין אוסטן מעולם לא שמעה את רעם תותחי קרב ווטרלו. אף אחד מהם לא שמע את קולו של נפוליאון כפי שאנחנו שומעים את קולו של היטלר בשבתנו עם ערב בביתנו." [מתוך הספר]

מסה קצרה, מסה ארוכה (יחסית), סיפור קצר: שלושה טקסטים שכתבה וירג'יניה וולף בעיתות מלחמה, למעשה, שלוש מלחמות: האחת בתחילת מלחמת האזרחים בספרד (1936), השנייה בתחילת מלחמת העולם השנייה (1940), והסיפור הקצר בעיצומה של המלחמה הגדולה (1917), היא מלחמת העולם הראשונה. בשלושת הטקסטים האלה נמצא האמן/הסופר, במעין קונפליקט: איזו עמדה לנקוט, אם בכלל, במצב הקיצון ביותר של המין האנושי? האם להזדהות עם צד זה או אחר? מהו מקומו של האמן/הסופר בחברה ובמדינה הנמצאות במלחמה? האם וכיצד להמשיך ליצור? ועל כל אלה מרחפת השאלה הגדולה: באיזו מידה תופס האמן/הסופר את המציאות? הרי בעצם הגדרתו כאמן/סופר הוא עוסק בפרטים הקטנים ביותר של החיים ורואה את הדברים מזווית אישית מאוד. בעוד שמלחמת האזרחים שפרצה זה עתה בספרד נתפסה כמאבק קטלני ועיקש בין שתי אידאולוגיות נחושות – לאומנות פשיסטית מורדת נתמכת על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ודמוקרטיה רפובליקנית-סוציאליסטית שנבחרה כחוק ומתגוננת, נתמכת על ידי ברית המועצות ומתנדבים סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים והאנרכיסטים מכל רחבי העולם – מאבק המתרחש הרחק מגבולות הבית, ומלחמת העולם הראשונה כמאבק אלים וקטלני במיוחד בין קיסרויות הנאבקות על שליטה כלל עולמית ומקריבות את חייהם של מאות אלפי חיילים במלחמה ארורה, כולל קרוב כארבע מאות אלף חיילים בריטים שנפלו בקרב אחד על רצועת קרקע ברוחב עשרה קילומטרים על אדמת צרפת – הרי שההתייחסות למלחמת העולם השנייה שונה: זוהי כבר מלחמה שהסתמנה כמלחמה "על הבית", מלחמה שחודשים ספורים אחרי שוולף כתבה את המסה הזאת קיבלה את הכינוי "הקרב על בריטניה". וניכר בסופרת שחרדת העתיד אינה זרה לה. אולי כדי להתמודד עם תחושה מעיקה זו מעלה וולף חזון חברתי אוטופי המתייחס לתקופה שתבוא בשוך הקרבות, ליום שאחרי. כך או כך, ולמרות המרחק בזמן ובמרחב – עשרות השנים שחלפו מאז נכתבו הטקסטים האלה והמקומות הרחוקים שבהם מדובר – דומה שיש בהם עניין לא זניח ולא מופרך ברמה העקרונית המתייחסת למצבים של כאן ועכשיו, וכל אלה מפרי עטה של סופרת גדולה, מורכבת וייחודית, שכה מיטיבה לבטא את תחושותיה ודעותיה עד כדי הפיכתן לאוניברסליות ועל-זמניות. "ב־1815 אנגליה הייתה במלחמה, וגם כיום אנגליה במלחמה. לכן טבעי לשאול: איך המלחמה שלהם – המלחמה הנפוליאונית – השפיעה עליהם? האם הייתה המלחמה בין הגורמים שהשפיעו על גיבושם של סופרים בחבורות? התשובה על כך משונה מאוד. המלחמות הנפוליאוניות לא השפיעו כלל על רוב הסופרים ההם. [...] אך אף שסופרים חיים בצמוד מאוד לחיי התקופה שלהם, אף אחד מהם לא הזכיר באף אחד מספריו את המלחמות האלה. מכאן שהמודל שלהם, חיי האדם שהם ראו לעיניהם, לא הופרעו או טולטלו או השתנו בעקבות המלחמה. וכמותם גם לא הסופרים עצמם. קל להבין את הסיבה. המלחמות בעת ההיא היו מרוחקות [...] לשמועות על קרבות נדרש זמן רב כדי להגיע לאנגליה. [...] הַשוו את זה למצבנו כיום. כיום אנחנו שומעים את הירי בתעלה. אנחנו מדליקים רדיו; שומעים טייס מספר לנו שממש היום אחר הצהריים הוא הפיל מטוס קרב; המטוס שלו עלה באש; הוא צלל לים; האור הפך לירוק ואז לשחור; הוא התרומם אל פני המים וניצל בידי ספינת דיג. סקוט מעולם לא ראה את אנשי הספינות שטבעו בקרב טרפלגר; ג'יין אוסטן מעולם לא שמעה את רעם תותחי קרב ווטרלו. אף אחד מהם לא שמע את קולו של נפוליאון כפי שאנחנו שומעים את קולו של היטלר בשבתנו עם ערב בביתנו." [מתוך הספר]