'ההפוגה', ספרו השני של פרימו לוי, ספר "ההמשך" שראה אור 15 שנה אחרי 'אם זה אדם', נחשב לספרו הססגוני והעליז ביותר. לוי מספר בו על ההרפתקאות המשעשעות בשמונה־וחצי החודשים של ההשהָיה הגדולה: אַוּשוויץ שוחררה, מלחמת־העולם הסתיימה, אך פרימו, ועמו 1400 איטלקים שהצבא האדום אסף, לא אזרו יוזמה וחזרו לאיטליה, אלא הפקידו את גורלם בידי הביורוקרטיה הסובייטית האנרכית הבלתי־מפוענחת. זו דאגה לכל מחסורם, אִפשרה להם "סוגריים" של "חופשה", של בטלה מבורכת מנומנמת, והלכה והרחיקה אותם יותר ויותר מאיטליה – איש לא הבין למה – במסע חסר־תכלית של אלפי קילומטרים מזרחה וצפונה במרחבי פולין, רוסיה, אוקראינה, רוסיה הלבנה, ובחזרה בדיוק באותו מסלול, במעגל מטומטם שאין לו התחלה ואין לו סוף. פיליפּ רות, שראיין את לוי, ציין ש'ההפוגה' – ספר שהיית מצפה בו להלך־רוח של ייאוש חסר־נחמה – מפתיע ב"התרוממות־הרוח" שלו, ולוי מסביר לו שבכל השנים הִרבה לספר את ההרפתקאות והאנקדוטות של אותם חודשים לידידים ולקרובי־משפחה, ואגב כך ליטש אותן, חיזק צבעים, כדי לעורר את תגובותיהם האוהדות ביותר של השומעים, ולבסוף, כאשר ניגש להעלות את הדברים על הכתב, שאף "לשאוב הנאה מן הכתיבה ולבדר את קוראיו העתידיים. לכן הבליט אפיזודות מוזרות, אקזוטיות, עליזות". הספר, שהיה הצלחתו הראשונה של לוי אצל קהל הקוראים (במהלך השנים נמכרו באיטליה כ־800,000 עותקים), הלהיב את המבקרים וזכה בפרס קַמפְּיילוֹ היוקרתי. למעשה זה הספר שמִיצֵב את לוי לראשונה כאחד הסופרים החשובים באיטליה. אבל מבט קרוב יותר בספר מגלה בו מרכיבים שבכוחם להפוך אותו לַפסימי בספריו של לוי, לטעת תחושה של אִיום מתקרב, של "רוע חסר־תקנה השוכן כמו נמק בקרביו של העולם", ולרמוז ש"ההפוגה" היא תעתוע, וכי שום דבר מחוץ ללאגר אינו אמיתי: אַוּשוויץ אינה "פלנטה אחרת" ואינה תאונה חד־פעמית של ההיסטוריה. היא לא חלפה מן העולם. אחרית־הדבר שהוסיף מנחם פרי לתרגום החדש לעברית מתחקה אחרי רשת הפרטים הבונה את הפרספקטיבה המפוכחת הזאת.