בשעות הבאות לא נתנו לרונית לראות את הילדה. אני לא שאלתי איש ונכנסתי אל הפגייה. זיהיתי מיד באיזו מן העריסות הסגורות והשקופות נמצאת בתי, וזאת לאור ההתקהלות שהייתה סביבה. רופאים, אחיות, מתמחים ואפילו סטאז'רים, כולם הצטופפו לראות את הילדה. חשתי כי הם מסתכלים עליה כאילו הייתה אי.טי. - חבר מכוכב אחר. הסתובבתי ויצאתי משם עד שתירגע המהומה. בחדר מצאתי את רונית נתונה במרה שחורה. "ידעתי... ידעתי..." התייפחה בשקט. שנינו נמנענו מלומר את המונח המפורש - 'תסמונת דאון', וברור היה כי לא ננקוב בו אלא אם ייאמר באופן מפורש על ידי הרופאים. בעוד אנו מעבדים את הרגשות המעורבים והמתעתעים, לקחו הרופאים בפגייה דם טבורי מבתנו, וערכו בדקדקנות שורה של בדיקות בגופה הקטן. הפור נפל, האקדח שהונח במערכה הראשונה, ירה במערכה האחרונה, ופגיעתו קדחה בליבנו חור. החיים ברצף - בתוך המולת החיים, בין שפיות למיוחד, כדאי שנלמד לקבל ולהכיל את השונה. מותר להביט הצידה ולראות מי זקוק לסיוע; עלינו לחזק את החוליה החלשה. הגיעה העת לשנות את הסטריאוטיפ. מיוחדים זו לא עוד סתם מילה, זו תפיסת עולם! כך התחיל סיפורנו, סיפור אמיתי שעדיין מתרחש במציאות חיינו עד לימים אלו ממש; מעולם לא בחרתי בו, אך ככל הנראה זהו גורל משמיים שהחליט לעצור את כל חלומותיי ולפתוח לי צוהר לעולם של יצירה, אתגרים והתמודדות אינסופית. ספר ביכורים ראשון מסדרת המיוחדים של שלומי.