בספר חורים מפנה המשוררת רונה טאוזינגר את מבטה אל קיומנו כאן, במרחב המסוכסך, רב־השכבות, החיוני להפליא ולמוּד הכאב של המזרח התיכון. על פניו היא מנסה לפענח את החיים הרוחשים בו מתוך התנגשותן של תרבויות אחיות; אלא שאין זו ההיסטוריה המיידית שמעסיקה אותה, כי אם הפוטנציאל המשחרר של שפת המקום, המתגלה ברבדיה העמוקים של לשון מיסטית־ארוטית. "לִקְרֹא בַּתּוֹרָה בַּסַּפְסָל הָאֲחוֹרִי חֲשׂוּפֵי אֲחוֹרִים, / בְּעֶזְרַת נָשִׁים לְהַשְׁתִּין בְּלֵיל מַיִם קְפוּאִים", היא כותבת, "לִלְבֹּש צוּרַת גֶּבֶר כְּדֵי לְהִתְפַּשֵּׁט / וְלִטְבֹּל יַחַד בְּמִקְוֵה הָאֲרִ"י". ובמקום אחר: "רַחְפָן דּוֹרְסָנִי מֵפֵר אֶת שַׁלְוַת עֵין־רָשַׁאשׁ / לְפַזֵּר אֶת עֶדְרֵי הָרוֹעִים. / אַף עֵין אַהֲבָתֵנוּ לֹא תִּרְאֵהוּ לְעוֹלָם / עַיִט". ה"חור" ביצירתה של טאוזינגר הוא דפוס יסודי של חירות, של עונג ושל בריאה מאַין. מתוך המתח שבין היומיומי למטאפיזי, שבין הפוליטי לאינטימי, שבין הגופני לרוחני, מתהווה שירתה, והיא וירטואוזית, מפתיעה תמיד, חושנית, רחבת מנעד וחסרת פשרות, ובעלת כוח פיוטי מיוחד: שיריה לוכדים את תשומת הלב באחת, אך מתפ