"סופר שהותיר אחריו לפחות עשרה סיפורים הראויים לכך שנקרא אותם שלושים שנה לאחר מותו,יכול בהחלט להיחשב לסופר דגול",כתב אקוטגווה. הוא הותיר אחריו מעל מאה וחמישים סיפורים קצרים,שרבים מהם – הרבה יותר מעשרה – תורגמו לשפות שונות ואהובים על מיליוני אנשים בעולם גם היום,מאה ושלושים שנה לאחר לידתו של הסופר. השאלות שהטרידו את אקוטגווה כסופר וכאדם פרטי ממשיכות להטריד אותנו. גם היום אנו עוסקים בשאלות הנוגעות ליכולתה של הספרות להתמודד עם המציאות הפרגמנטרית,לייצג אותה,להשפיע עליה,לברוא אותה או להשמידה. נוסף על כך,יצירותיו,בייחוד המאוחרות,הכלולות באסופה זו,עדיין משקפות באופן מדויק להפליא את החרדה העמומה,שהיא חלק בלתי נפרד מחייהם של בני אדם רבים. אקוטגווה נולד בטוקיו,יפן,ב-1 במרץ 1892. זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה. אקוטגאווה האמין שספרות צריכה להיות אוניברסלית ורצה לקרב בין תרבויות המערב ויפן. ב-1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר,"ראשומון. הוא התחיל לכתוב סיפורים המבוססים על חייו,אך הם לא זכו להצלחה רבה. אקוטגאווה הגדיר את העולם כ"אולימפיאדה של משוגעים". ב-1927,כאשר החל לסבול מהזיות,חש כי הוא עצמו עומד להשתגע,והתאבד בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה כשהוא בן שלושים וחמש.

"סופר שהותיר אחריו לפחות עשרה סיפורים הראויים לכך שנקרא אותם שלושים שנה לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב לסופר דגול", כתב אקוטגווה. הוא הותיר אחריו מעל מאה וחמישים סיפורים קצרים, שרבים מהם – הרבה יותר מעשרה – תורגמו לשפות שונות ואהובים על מיליוני אנשים בעולם גם היום, מאה ושלושים שנה לאחר לידתו של הסופר. השאלות שהטרידו את אקוטגווה כסופר וכאדם פרטי ממשיכות להטריד אותנו. גם היום אנו עוסקים בשאלות הנוגעות ליכולתה של הספרות להתמודד עם המציאות הפרגמנטרית, לייצג אותה, להשפיע עליה, לברוא אותה או להשמידה. נוסף על כך, יצירותיו, בייחוד המאוחרות, הכלולות באסופה זו, עדיין משקפות באופן מדויק להפליא את החרדה העמומה, שהיא חלק בלתי נפרד מחייהם של בני אדם רבים. אקוטגווה נולד בטוקיו, יפן, ב-1 במרץ 1892. זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה. אקוטגאווה האמין שספרות צריכה להיות אוניברסלית ורצה לקרב בין תרבויות המערב ויפן. ב-1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר, "ראשומון. הוא התחיל לכתוב סיפורים המבוססים על חייו, אך הם לא זכו להצלחה רבה. אקוטגאווה הגדיר את העולם כ"אולימפיאדה של משוגעים". ב-1927, כאשר החל לסבול מהזיות, חש כי הוא עצמו עומד להשתגע, והתאבד בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה כשהוא בן שלושים וחמש.