אנו נמצאים בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, משרתת צעירה שעבדה בפריז בבתיהם של אצילים ובורגנים, מגיעה לעיירה קטנה בנורמנדי כדי לשרת זוג עשיר, וחייה משתנים לבלי הכר. שגרת היום חדגונית, תושבי העיירה קרתנים ורכלנים, ואדוניה החדשים מתבררים כעלובי נפש. על הרקע הזה, כשהגעגועים לפריז התוססת והשיממון של חייה החדשים מפילים עליה דכדוך, מחליטה סלסטין היפה וחדת-האבחנה לכתוב יומן נועז ומלא כנות, שבו לצד סיפור ילדותה ותיאור חוויות ההווה, היא נזכרת בבתים בהם שירתה ובטיפוסים הצבעוניים שאכלסו אותם. יומנה של משרתת הוא רומן עשיר ורב-שכבות: דיוקן עוצר נשימה של האצולה והבורגנות הצרפתיות, על טוהר המידות המפוקפק שלהן, ערכיהן הבזויים וחייהן הנלעגים; רומן חברתי הנטוע בתקופה היסטורית טעונה, שמשמיע ביקורת נוקבת על החברה הצרפתית הגזענית, ההיררכית והמושחתת, ועל מוסדותיה הדועכים; יומן פיקנטי ונועז המספר את סיפורן המושתק של משרתות אלמוניות שחייהן שווים כקליפת השום. זוהי יצירה סאטירית עמוקה וקודרת, שופעת הומור, מרירות ואמת – ומעל הכול אנושיות. האם האריסטוקרטים מאושרים ומשרתיהם עלובים, או שמא להפך? אוקטב מירבו, אמן הסרקזם, אלוף האירוניה, המודרניסט שהקדים את המודרנה, פורש בפני קוראיו עלילה נשכנית, שהמעמדות החברתיים מגלמים בה תפקידים מתחלפים. זוהי דרמה קומית שעשויה להזכיר, בין היתר, את רגעיהם היפים ביותר של מארק טוויין, וולטר ומולייר.