..."אֲנִי מְדַמְיֶינֶת לְעַצְמִי אֵיךְ הַכִּיפָּה נוֹצֶרֶת, אֵיךְ הָאַהֲבָה שֶׁל אַבָּא פּוֹרֶצֶת מִלִּיבּוֹ כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ בּוֹהֶקֶת, כָּל כָּךְ הַרְבֵּה קַרְנַיִים זוֹרְחוֹת וּמְאִירוֹת וּלְאַט־לְאַט, נִפְגָּשׁוֹת, נֶאֱרָגוֹת וּמִתְחַבְּרוֹת, נִשְׁזָרוֹת זוֹ בָּזוֹ כְּמוֹ חַלָּה שֶׁל שַׁבָּת זֶה מַרְאֶה כָּל כָּךְ מַרְהִיב, אִי אֶפְשָׁר לְהָסִיט אֶת הַמַּבָּט!"... כל הורה מתמודד עם הפחדים, המופיעים ברגע שבו הילד מניח את הראש על הכרית והאורות כבים. גם אם נסביר לילד שוב ושוב, שהאיום אינו אמיתי, הוא אינו מוצא מנוח. כל הורה יודע כי הפחדים אינם תמיד רציונליים, עם זאת האתגר הוא להרגיע את הילד ולהעניק לו את התחושה כי הוא, אכן, מוגן ובטוח. בספר "כיפה של אור", חולקת הסופרת עם הקורא טכניקה שקיבלה בילדותה מאביה. טכניקה זו משרה ביטחון ומקנה לילדים תחושה שהם עטופים ומוגנים, כך ששום איום – אמיתי או דמיוני – אינו יכול להרע להם. בברכת לילות רצופי שינה וחלומות פז! מור דומיניץ, אימא של שיר ושל ארז, נשואה לרועי. בהכשרתה מהנדסת ביו־רפואית, עובדת כמנהלת בתעשיית הביוטק. מאז ילדותה, הייתה מור כותבת למגירה. במהלך חופשת הלידה עם בנה ארז, באישון לילה, החליטה שהגיעה השעה להוציא לאור את החוויות האישיות שלה, כאדם וכאימא. ספר זה הוא ספר הביכורים של מור.