"כלום לא קרה" מספר על שורדת גילוי עריות משני הוריה, שעברו התעללויות מיניות בשואה והמשיכו לעשות זאת בארץ לבתם. כשהילדה, שגדלה בינתיים לאישה, מגיעה לבקש עזרה במרפאת בריאות הנפש, איש מהמטפלים לא מאמין לסיפוריה ומגדירים אותה כ"מקרה אישיות גבולית" – "נפגעת נפש". מאותו הרגע עבודתה כאחות מוסמכת מופסקת והיא מוצאת את עצמה מתגלגלת במסגרות לחולי נפש עם טיפול רפואי בהתאם, כלומר טיפול משמר במקום טיפול משקם. הצוות לא נותן לה שום תקווה להבריא. לא מדברים אתה על הקמת משפחה, היא נאלצת להפסיק את עבודתה ואי לכך גם אין לה פנסיה. מלעיטים אותה בתרופות ללא צורך ומצבה מתדרדר. והאישה הזאת היא... אני. בגיל 52 מגיעה באקראי למטפלת מומחית לטיפול ב"נפגעות פוסט טראומה על רגע תקיפה מינית" ותוך שנה מצבי משתפר פלאים. היום בגיל 62 אני אחרי תערוכה, מלמדת נגינה, מנצחת על תזמורת ילדים שהקמתי, עורכת ערבי שירה, מדריכה טיולים מזמרים, כותבת ומרצה ברחבי הארץ וגם שומרת על חולים בלילה בבתי חולים – וחיה חיים מלאים ומאושרים.