"מפץ הגלים אל החוף זו מנגינת החיים. כמוהם גם אנחנו מתרסקים שוב ושוב, ולא אומרים נואש. יודעים שהבאים אחרינו ימשיכו, ויתחילו מחדש," לחש לה קובי ושלח מבטו לחולל על רחבת היקום את המופלא שבמחולות, מחול חידת קיומנו. ובקי בעקבותיו, שילבה מבטה במבטו ויחד שוטטו בשדות הכוכבים. "אז יש מרקיד ליקום?" "האלוהים שלי הוא אלוהי המחול. הוא ברא את היקום במחול ומרקיד כוכביו במעגלי אינספור של גלקסיות, במחולות הלבד והיחד. וגם אנחנו מחוללים כמותן." "אני לא רואה כוכבים רוקדים." לחשה בקי, מוקסמת ומתקשה להאמין. לאחר שגייס את בנו ונפרד מאשתו, מוצא קובי את הטעם לחייו על רחבות ריקודי העם. אבל הוא לא עושה זאת לבד. למסע שלו לפענוח סודות היקום והמחול מצטרפות בנות זוגו למחולות, לחלומות ולמלחמות, נשים שכמוהו, התמסרו לאהבת ריקודי העם, ויחד הם נסחפים למסע רגשי בנופי הארץ ובשיריה, לומדים לאהוב וליצור - אך גם לכאוב ולהתאבל. בשפה שירית ומיוחדת במינה מחולל יצחק קינן את אהבותיו וכמיהותיו של גיבורו - למחול, לנשים, לבנו - ואת אהבת הארץ הנקנית בדם.