שאלות רבות פוגשות את האדם במהלך חייו בלא שתהיה לו אף רגיעה להתבונן בדברים ולתהות על משמעותן האישית בעבורו.ומה כבר ביקשתי לי פרט לרגעים עדינים של קיום אשר בהם אוכל להתמסר לשתיקה שבתוכי ולהתדיין עם נפשי על הכרעות אמיתיות בנושאים הגדולים?והרי מה היא החלופה השכיחה?לאיין את קיומי בהתמסרות עיוורת לבחירותיהם של ההמונים שמכתיבים לי דרך חיים בלא שכלל ביקשתי מהם עצות? בחירה זו תהא עלבון.מכך חשבתי, כי בוודאי מוכרחה להיות דרך נוספת לחיות לפני אותו תסריט מוכתב מראש שמבקשים לקעקע בנפשם של הצעירים.מילים חמורות מן הסוג הזה פרצו מתוכי כסערת הגנה מתוך העלבון האפשרי להיות עלה נידף ברוח, בלא כל אחיזה, בלא כל הכרעה פנימית.בשל כך הכרעתי ביני לבין עצמי לקיים דיאלוג פנימי עם נפשי על כל אותן השאלות הגדולות שמעסיקות אותי מאז ומתמיד, בלא שאתן לקולותחיצוניים להוות משקל מכריע.אך לא זאת בלבד, אלא שאף ביקשתי לשוחח עם האדם הזקן שאהיה, כמו למצוא שותף ראוי לשיחות אינטימיות מן הסוג הזה, שכל כך חריגותבמציאות המקפיאה.שיחות שקטות אלו, אשר בהן עולות מחשבות בלתי מצונזרות, הן לעיתים סיבה ראויה להמשיך לחיות. להמשיך להיות אדם.הייתכן שאנו הסוהרים בבית הכלא הפרטי שלנו?בתסריט חיינו האם בחרנו להיות הגיבורים או הקורבנות?האם אנחנו אחראים להחלטות המהותיות בנפשנו?לאילו זמנים מופנות רוב מחשבותינו?האם היינו חיים באופן דומה אילו ידענו את יום מותנו?מה בין חופש 'אמת' לקבירת הספקות שלנו?זהו ספרו הראשון של דניאל צ'צ'יק, פסיכותרפיסט אקזיסטנציאליסטי.