שם ספרו של בן נרדי – "מימדים חדשים של ריחוק" משקף את כמיהת המשורר לרגע שבו ייסורי האהבה לא יכאיבו עוד ולא ישסעו את נפשו. הוא לא מסתכל על האהבה אל האחר/ת כשלם המובן מאליו. הוא חש כי האהבה היא - לפני הכול - היכולת להשלים עם עצמו לפני שיתחבר אל מושא אהבתו. מתוך מודעות ללבטים, לחששות ולפחדים, נובעות גם השאלות שהוא שואל את עצמו. בית מתוך השיר 'עדין כמו גוזל' משקף את הלך הרוח הזה של המשורר: קְצָת מְאֻחָר, אֲבָל בַּסּוֹף מָצָאתִי. קְצָת מְאֻחָר, אֲבָל בַּסּוֹף מָצָאתִי. וּכְשֶׁמָּצָאתִי בָּךְ מַשֶּׁהוּ טוֹב, גָּרַרְתִּי אֶת עַצְמִי לְמַעְלָה, רָצִיתִי לֶאֱהֹב. לכל אורך הספר מנהל המשורר מאבק סיזיפי, אולם בניגוד לסיזיפוס שהוכרח לדחוף סלע אחד אל ראש ההר, המחבר נאלץ לדחוף שניים: "הסלע הראשון" - הצבת שאלות נוקבות לעצמו ("ויום אחד ארכיב מתוך חידת נשמתי הפגומה", מתוך השיר 'חידת נשמתי הפגומה'). "הסלע השני" - הניסיון להבין כיצד להתנהל מול מושא אהבתו. ברגישות רבה ובכנות מודה המשורר כי הוא חש מבוכה, משום שמבחינתו אין דברים מוחלטים באהבה, כך גם לגבי מושא אהבתו. המימד הארוטי קיים בתפיסתו את האהבה, אך הוא משני ומתגמד בהשוואה למימד הרוחני. מבחינת המשורר זה המימד הנכסף והאידיאלי: "לרגע היינו יותר מגברים, יותר מנשים" (בשיר 'לרגע היינו'). נרדי לא מציע פתרונות חד-משמעיים, אך מעצם השירים בספר, הוא מחדד את הצורך לחקור, לבדוק, להתייחס בחשדנות, ובה בעת לגלות פתיחות ולנסות לחוות את האהבה על כל המסתוריות שבה. [מאיר לוי, עורך ספרותי ולשוני]