מעל לשלושה מיליון איש כבר מתו בעולם, מספר הנדבקים בישראל הגיע לשני מיליון מאתיים, ראש הממשלה הכריז על תקנות חירום לסגר כללי, ואני עוברת מאוראן לפירנצה, ומפירנצה לאתונה ועוד אחורה, ומגיעה בסופו של דבר למגפה בתבאי שהתרחשה במאה החמישית לפני הספירה במחזה של סופוקלס, אדיפוס המלך. כאן עדיין הכול ברור, יש חטא ויש עונש ויש אשמה וכפרה, וכאן, למרות שכבר הפסקתי לחפש אותו, אני מוצאת את הגיבור שלי, אדיפוס. זה האיש שחקר מדוע פרצה המגפה בתבאי וגילה שהוא האשם, הוא זה שטימא את העיר כשרצח את אביו ושכב עם אמו, הוא האיש שהצליח להפוך למלך ולעשות חיל עד שכל חייו התהפכו והוא איבד את אשתו, את המלוכה ואת מאור עיניו. אבל הוא גם התינוק שהוריו זרקו למות בהרים כשהיה בגיל שלושה ימים ובסוף ימיו שני בניו היו שותפים לגירושו מהעיר. והוא לא מבין: איך הגורל הזה שממנו ניסה לברוח חזר והיכה בו לפני מותו. זהו. זה יהיה הנושא של הספר שלי, ולא רק אדיפוס יהיה הגיבור הראשי שלו, גם סופוקלס וגם אני. והמגפה כבר לא מפחידה כל כך, לא מאיימת. אני פוקחת עיניים בבוקר, מנסה להיזכר: "איפה אני?" ואז מכת האור מהחלון הפתוח, כן, אני כאן. עכשיו.