גלעד יעקובסון הוא משורר ידען,במובן היפה והנדיב של המילה. שירתו היא יצירה רבת רבדים וידע,שסקרנותה ורעבתנותה האינטלקטואלית אינן יודעות שובע. כדי לתהות על צפונותיה של שירה זו יהיה על חוקריה העתידיים למצוא נתיבים אל עולמות תוכן מגוונים להפליא: לא רק לעולם המדע,כובעו המקצועי של הכותב,אלא אף לאינספור האזכורים התרבותיים,שמנעדם נע בקלילות מסחררת בין המיתוס היווני הקדום אל מוזיקת הפופ הישראלית,בין ההגות היהודית של ימי-הביניים אל ה-high modernism בשירה ובפרוזה,בין ירוחם שבנגב לבאזל שבשווייץ,ומשם,בצעד נחוש,אל פסגת הר הפרנסוס שביוון. על הקורא ה"אידאלי" של "מענה לשון" להסכים לבוא בשיח ושיג עם חנוך לוין ועם הצייר הסיני שוגו,עם ר' חיים ויטאל ועם יעקב גלאטשטיין,עם פאול צלאן ועם פוליאנה פראנק. משימה תובענית לכל הדעות. אך האם ארודיציה כזאת אינה בעוכרי השירה? האם משקעיה של השכלה כה רחבה אינם מדירים את רגלי האינטואיציה השירית? התשובה לשאלות אלו היא "לא",באל"ף רבתי. שירתו של גלעד יעקובסון יודעת לרגש ולצבוט את הלב לא פחות משהיא יודעת לרתק את המחשבה. אוזנו הדרוכה של המשורר,"מֵרָחוֹק,מְזַהָה אֶת יָפְיוֹ / שֶׁל הַקֶּצֶב" (עמ' 9),עד לאותו רגע שביר שבו "רְעִידָה זְעִירָה מְנַפֶּצֶת פִּתְאוֹם / אֶת אֲרִיג הַמִּלִּים הַקָּלוּעַ" (עמ' 12) ומפֵרה את ההרמוניה לטובת איזו פריעה שירית,הקורעת את לב הקוראים בעדנה בלתי-משוערת.

גלעד יעקובסון הוא משורר ידען, במובן היפה והנדיב של המילה. שירתו היא יצירה רבת רבדים וידע, שסקרנותה ורעבתנותה האינטלקטואלית אינן יודעות שובע. כדי לתהות על צפונותיה של שירה זו יהיה על חוקריה העתידיים למצוא נתיבים אל עולמות תוכן מגוונים להפליא: לא רק לעולם המדע, כובעו המקצועי של הכותב, אלא אף לאינספור האזכורים התרבותיים, שמנעדם נע בקלילות מסחררת בין המיתוס היווני הקדום אל מוזיקת הפופ הישראלית, בין ההגות היהודית של ימי-הביניים אל ה-high modernism בשירה ובפרוזה, בין ירוחם שבנגב לבאזל שבשווייץ, ומשם, בצעד נחוש, אל פסגת הר הפרנסוס שביוון. על הקורא ה"אידאלי" של "מענה לשון" להסכים לבוא בשיח ושיג עם חנוך לוין ועם הצייר הסיני שוגו, עם ר' חיים ויטאל ועם יעקב גלאטשטיין, עם פאול צלאן ועם פוליאנה פראנק. משימה תובענית לכל הדעות. אך האם ארודיציה כזאת אינה בעוכרי השירה? האם משקעיה של השכלה כה רחבה אינם מדירים את רגלי האינטואיציה השירית? התשובה לשאלות אלו היא "לא", באל"ף רבתי. שירתו של גלעד יעקובסון יודעת לרגש ולצבוט את הלב לא פחות משהיא יודעת לרתק את המחשבה. אוזנו הדרוכה של המשורר, "מֵרָחוֹק, מְזַהָה אֶת יָפְיוֹ / שֶׁל הַקֶּצֶב" (עמ' 9), עד לאותו רגע שביר שבו "רְעִידָה זְעִירָה מְנַפֶּצֶת פִּתְאוֹם / אֶת אֲרִיג הַמִּלִּים הַקָּלוּעַ" (עמ' 12) ומפֵרה את ההרמוניה לטובת איזו פריעה שירית, הקורעת את לב הקוראים בעדנה בלתי-משוערת. "מענה לשון", ספר ביכוריו של גלעד יעקובסון, מקבֵּץ שירים שנכתבו לאורך יותר מעשרים שנה. זהו הישג שירי מרשים וארוך נשימה, תוספת רבת-ערך למדף השירה העברית. (דורי מנור)