"בידה נח מכתב מעורך דין. מכתב מוזר, לא היה בו כדי להסביר, רק זימון למשרדו כדי למסור לידיה צוואה של סבתה, כך נאמר שם. היא קימטה את מצחה וניסתה להיזכר. סבתא? לא זכורה לה שום סבתא כזאת שתוכל להוריש לה משהו. בגיל 35, רווקה, מזכירה בבית ספר — מותה של סבתא נעלמה נחת עליה בהפתעה. עדיין לא ידעה אם טוב הדבר או לא. לא היה לה את מי לשאול על הסבתא המסתורית הזאת, שמעולם לא הזכירו." בספר חמישה סיפורים. הסיפורים שונים לחלוטין זה מזה בנושא, בדמויות, במקומות, בזמנים. דבר אחד משותף לכולם — חוט האהבה השזור בהם. אני ממליצה בחום לקרוא את ההקדמה לכל סיפור כדי להבין מה טעמו. זהו ספרה השני של אורלי אגרנט. ספר הביכורים הראשון שלה, "הלמות פרסות", ראה אור בהוצאת סטימצקי בשנת 2014, באמצע מבצע "צוק איתן", בין יירוטים להפגזות. אורלי יצאה לגמלאות לאחר שנים של עבודה כאחות חדר ניתוח. במקביל לעבודתה בבית החולים עבדה, ועדיין עובדת, כמתרגמת מכמה שפות. היא נשואה לאבי, ולשניים ארבעה ילדים ואחד־עשר נכדים. מרבית עיסוקיה קשורים לכתיבה — בתרגום, בכתיבה עיתונאית או בכתיבה עצמאית, אך היא שולחת ידה גם ברקמה, בסריגה, בציור ובמוזיקה.