ספר האלף-בית של דן צלקה הוא ספר פלאי, מעין קמע. סוד הפלא הוא עשרים ושתיים אותיות האלף-בית. זהו לקסיקון אישי, שערכיו הם אירועים ודמויות מחיי הסופר. הסדר האלפביתי, השרירותי לכאורה, גואל את פרטי החיים מן היומרה האוטוביוגרפית לספר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, והופך את צירופם למשהו אחר, אולי לדיוקן עצמי. מן הדיוקן הזה ניבט האמן, אחד הסופרים המרתקים והחידתיים ביותר שקמו לנו בעשרות השנים האחרונות. זהו ספר של אותיות, אך גם של אנשים: רשומות בו דמויות שוברות לב, כמעט מכושפות, מילדותו ומנעוריו של דן צלקה בברית-המועצות ובפולין ההרוסה של שנות הארבעים והחמישים, ולצידן דמויות ישראליות המוכרות לרבים במידה זו או אחרת - ציירים, משוררים, פוליטיקאים, עיתונאים, קבצנים, פילוסופים, סנדלרים, מוכרי ספרים. בין הדמויות הללו משובצים קרעי חיים, רגעים מהבהבים, חרטות, אהבות ישנות, אפילו חפצים: זוג נעליים בלויות, צנצנת חרדל, שעון-עצר, אקדח -- רמזים לחיים שנסדקו שוב שוב, לא רק בתוהו הנורא של אמצע המאה העשרים, אלא גם במאמץ להציל מן התוהו הזה משהו חי, פועם ומתמיד.