מידה לא מבוטלת של ציניות נואשת ומתוסכלת אופפת את מייק כהן, מפקד יחידה בשב"כ בדימוס, המכונה על ידי חבריו 'הגנגסטר'. הוא פוּטר על ידי מפקדיו ב'ארגון' משלא עמד בעומס הנפשי הכרוך במילוי התפקיד וכעת הוא משחזר את קורות חייו, כשהוא מחלים משבץ לב שמקורו, כמדומה, בעיקר בשברון לב. ניכר בו ב'גנגסטר' שראה כבר 'הכל' בימי חייו: את ימי התום של ישראל של טרום 'ששת הימים', את הימים הגדולים וקצרי המועד שלאחריה, ובעיקר את תהליך הסתאבותה, בעיקר על רקע הכיבוש והשליטה בעם אחר. בחשבון הנפש שהוא עורך דומה שהציניות המחוספסת מכסה גם על מידה של ייסורי מצפון: כהן עצמו הוא תוצר מובהק של ישראל העכשווית. חייו נעים בין התמסרות רגישה ואוהבת לבני משפחתו, לבין עסקי הימורים, רומנים זולים עם נשים מפוקפקות, ופעילות ענפה - לאו דווקא מחמיאה - בארגון ממנו פוטר. כך או כך, השב"כ, כפי שהוא מצטייר מפיו של גיבור הסיפור, הוא ארגון כוחני, ציני, אלים, רווי תככים ואינטריגות, ובעיקר נטול שמץ עכבות מוסריות, וככזה הוא משמש בבואה מטרידה ונוקבת של החברה הישראלית על כל רבדיה. את סיפורו מספר כהן תוך שהוא מנהל 'דיאלוג חד צדדי' עם בנו המת יהונתן, שנפל בפעולה צבאית כלשהי. מות הבן מותיר צלקת קשה וכואבת בנפש האב, הנוטה לראות בטרגדיה שפקדה אותו מעין עקדה מודרנית. בו בזמן נפרסת מערכת יחסיו הסבוכה עם בנו החי, אבשלום, עם אשתו אורה, עם נשים אחרות ועם חבריו מימים עברו. החוטים הנשזרים בינו לבין הדמויות והאירועים מותחים קווי הקבלה גלויים לעין בין הסיפור האישי לבין זה הקולקטיבי. לא בכדי נכתב הספר כמעין רצף של סצנות קולנועיות הרודפות זו את זו והטקסט מאזכר לא פעם דפי תסריט. "עוד אני הולך" הוא רומן ראשון למחברו, יקי יושע, יוצר ובמאי קולנוע מוערך שלזכותו רשומים כמה וכמה סרטים ישראליים נודעים. אלא ש'הצורה' עליה הוא אמון היא גם מסגרת ורקע הולמים לעלילת הספר, שהקולנוע - הכתוב או המוסרט - הוא מדיום אפשרי מאוד להצגתה ולהגשתה.