"הוא מאיץ את צעדיו, מעיף עין במגרש המשחקים החשוך, מזהה כל פינה – הנה הנדנדה המסתובבת, זו שרק השנה הצליח להתלות עליה ולהסתובב, והמגלשה הרעועה שלא אחת נפל ממנה וקיבל חבורות ברגליו. ועוד יש לו לעבור את הפנס המתנדנד על חוט החשמל – ממהר לחמוק בקטע המדרכה שמתחתיו, שמא ייפול דווקא כשהוא עובר. מציץ אל עבר שדרת הברושים המחככים זה בזה את צמרותיהם הגבוהות, לרגע משתרגים ומתערבבים אחד בתוך השני – מטילים עליו אימה שמא יצוץ משהו מתוכם – בעל חיים, או חבר קיבוץ לועג, או סתם זר המשוטט ברחבי המשק. פתאום הוא נחרד לשמע צרחת הטווס ממשק הילדים. הוא מתכווץ כמו שבלול בתוך עצמו, ואז מתיישר, נושם נשימה עמוקה ומחיש את צעדיו לעבר בית הילדים." סיפורו של דרור פורש יריעה רחבה, אכזרית ומטלטלת של חיים כמעט בלתי אפשריים בקיבוץ של שנות ה-70. הספר מתחקה אחר קוטביות קיצונית ופיצול מובנה - בין הבנים של מקימי המשק, 'מלח הארץ', ובין אוכלוסיית המהגרים, ניצולי השואה וילדיהם; חברה שיתופית שבאופן שיטתי תובעת מהחברים קונפורמיות טוטאלית ובאותה נשימה שוללת את זכויותיהם וכבודם הבסיסיים של החלשים והשונים. במקום שבו דמיון, אינדיבידואליות, יצירתיות וסקרנות הם שמות גנאי, נוצרה ועוצבה דמותו של הגיבור, שלא ויתר על איכויות אלו, נאחז בהן כבעוגן פנימי ובזכותן יצר את מציאות חייו. כינרת מעיין, בת לניצולת שואה, נולדה בקיבוץ, נשואה ואמא לשניים. בעלת תואר ראשון ושני בספרות ופילוסופיה יהודית. למעלה מעשר שנים עוסקת בטיפולים אנרגטיים והנחיית קבוצות. ספרה הראשון – "מסע אל הנפש" – יצא באפריל 2013 ותורגם לאנגלית. הכריכה המוצגת בעמוד זה היא כריכת הספר האלקטרוני בלבד. לספר המודפס כריכה שונה במקצת.