לַחֲבֹק אֶת הַחַיִּים כְּפִי שֶׁהֵם, לֹא לְנַסּוֹת לִלְפֹּת אוֹתָם – כְּאֶבֶן טְבוּלָה בְּמֵי נָהָר זוֹרְמִים, גּוֹלֶשֶׁת, נוֹדֶדֶת אַט-אַט בַּזֶּרֶם, עֲטוּפָה בְּחֻמָּם שֶׁל הַמַּיִם, קוֹפֵאת בְּקֹר קִפְאוֹנָם, גּוֹלֶלֶת מִמּוֹצָא הַנָּהָר אֶל סוֹפוֹ, לוֹקֶקֶת אַדְווֹת מַיִם צוֹנְנִים, מַשַּׁק סְנַפִּירֵי דָּגִים מוּל הַזֶּרֶם לוֹחֵךְ אֶת שׁוּלֶיהָ בְּזִמְזוּם לוֹחֵשׁ, נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ וְחוֹלֵף, עַד בּוֹאָהּ אֶל הַיָּם בַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים, בִּגְבוּלוֹ הַסּוֹאֵן, לָנוּחַ בֵּין גַּלָּיו. איך מתמודדים עם נקודות משבר בחיים? איך מביטים בחיים מן המקום הנמוך ביותר בהם? מה מביא אותנו למקומות הללו? ואיך ניתן לשוב מן התהומות אל החיים ולנסוק מעלה בחזרה אל השמש ואל כחול השמיים? אלה הן כמה מהשאלות שהניעו את התהליכים שעבר אלון זהבי. את התובנות האישיות העולות מהן הוא מביא כאן על ציר הקיום המתמשך לאורך מאות שנות למידה, השתפרות והתקדמות בלתי פוסקות במסע שעושה כל אדם מראשיתו ועד לסוף הלא ידוע. אלון זהבי גדל והתחנך בדימונה. ילדותו עברה עליו בעיירת העולים המדברית, כשהוא מנווט את דרכו בין אתגרי החיים במקום יישוב מתהווה, בין תרבויות שונות שהתנקזו לצוואר בקבוק אחד בנוף סלעי וקשוח. אלון עוסק בתחום הבטיחות בעבודה, והוא בוגר המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. מלימודי הארכיאולוגיה שאב רעיונות על העולם העתיק המתבטאים בכתיבתו. מילדות סחופת רוחות במדבר עד לחומת מצודת עכו ולחורף ברחובות לונדון, שיריו סוחפים אותנו במסע של זיכרונות, היסטוריה וחלום.