גבר משונה נעמד באמצע האולם ומביט. רקדנית נעצרת לרגע ואז ממשיכה. הקולגות שלו מסמנים לו לשבת. אין זה מכובד, אבל הוא, גופו נסער ונרגש, לא יכול להירגע. הלב פועם במהירות, הידיים מזיעות. הוא מביט בכל תנועה, מכיר את הגוף הזה, את הנערה הזאת. ממתין חסר סבלנות לסוף המחול הארוך מנשוא ורץ אל הקלעים. הרקדנים נמתחים, משחררים איברים, והיא אינה בנמצא. הוא אינו מופתע, הרי היה בטוח שתיעלם. הוא שואל עליה, אך אין מענה. עובר רקדנית אחר רקדנית ושואל עליה, אבל לשווא. היא איננה. הולך אחרי הלהקה למלון, ברגל, מחפש בעיניו, מביט בכל אחת, מוטרף. נעלמה אז ונעלמת כעת. היא אינה רוצה להימצא, הוא מבין. הוא מתחיל לשחזר דברים שאולי אמר, מעשה שאולי עשה ופגע בה ולא מוצא שריד. אהב אותה, זה כל חטאו. אולי אהב מדי. הגורל לוקח את מיכל הרחק ומשאיר את יואל עם לב מרוסק ועם המון סימני שאלה. פה אהבו הוא סיפור אהבה חשו ף, המתחיל בנעורים ונמשך לנצח. ענת קפלן, מוסמכת מטעם אוניברסיטת בר-אילן ללימודי ספרות משווה, מתגוררת בדרום, קוראת סדרתית וגונבת רגעים כדי לכתוב, בעיקר בחלון ההזדמנויות שנוצר כשילדיה בחוג.