כולנו כועסים לפעמים, עצובים לפעמים, מתחרטים לפעמים. כולנו שוגים באשליות, נאחזים בחלומות. לרגשות שלנו יש מחיר והשלכות, לעיתים רק עלינו, לעיתים גם על אחרים. אני כועס על מחבר הספר, שלא הגיש טיוטה בזמן. לשנינו לא נעים. המחבר עצוב, כי לא אהבתי את המבוא שכתב. צריך למצוא דרך לעודד אותו. רגשות הם בדרך כלל עניין לעיסוק פרטי, ליחסים אישיים. החרטה שלה היא שלה. האימה שלו היא שלו. זה לא מה שמעניין את פרופ׳ גדי היימן. הוא מתעניין במקומות שבהם רגשות של כעס מובילים לקטל של מאות אלפים. הוא מתעניין במצבים שבהם רגשות של חרדה מדרדרים אימפריות לסף תהום. הוא מתעניין באירועים שבהם רגשות של חרטה מובילים מנהיגים להימורים מטורפים. למעשה, כפי שהוא מדגים בספר, כך מתנהל העולם. כך מוכרע גורלם של מיליארדים. יש משהו מתעתע בספר שלו: הוא מתאר תהליך עוכר שלווה בסגנון קולח, כמעט מחויך. את העולם הוא מדמה לעיירת ספר במערב הפרוע. ״החוק קיים אך הנבלים בעיירה רואים בו המלצה בלבד... כיוון שכך, אף על פי שרוב התושבים בעיירה הם טיפוסים נורמטיביים, הם אינם מעיזים לצאת מפתח ביתם ללא אקדח בחגורתם. הפיתוי להשתמש בנשק קבוע״. כאשר תתחי