העובדות לכאורה ברורות: שירה, סטודנטית לאמנות, נרצחת בדירתה בירושלים. החשוד המיידי הוא אראל, האקס שבור הלב של הנרצחת, שטרם הצליח להתגבר על אובדן אהבתה. פקד סימן טוב עוצר את אראל, ושולח אליו את המדובב המשטרתי המכונה "כוח צביקה". אלא שמכאן, ואולי הרבה לפני כן, הכל מתחיל להסתבך. יש אפילו רמזים המעידים על קשר מסתורי בין הפרשייה, שמתרחשת בין בחירות 2006 ומלחמת לבנון השנייה, לבין ביקורו של אדולף אייכמן בארץ ב-1937, שהתארך, כך מתברר, הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. מנין ההרגשה שהרצח הוא רק אירוע אחד בשרשרת בלתי פוסקת של אירועים המשלבים תשוקה עם פחד, כמיהה עם זעם, אהבה עם אלימות? האם מי שאחראי לכך הוא הרוצח, שמספר את הסיפור מנקודת מבטו ומתאים אותו למטרותיו? ומדוע מתערבים ללא הרף בקולו מספרים נוספים - פמיניסטית דעתנית עם נטייה לפרשנויות פסיכו-אנליטיות בפרוטה, או סגן-עורך אלמוני של "שיח לוחמים" המגלם את מורשתה האובדת של תנועת העבודה? ולמה לכולם נטייה משותפת, משונה כל-כך, לספר את הסיפור דווקא בחרוזים, כאילו מדובר במקאמה שירדה מהפסים ולא רק ביצירה ספרותית חכמה ועמוקה? 'פרסונה נון גראטה' הוא רומן וירטואוזי, קרנבלי, שמתעקש לחצות את כל הגבולות - גבולות ההומור, גבולות האירוניה, גבולות האמת והשקר. הוא צולף ימינה ושמאלה, מתעמר בקורבנות וברוצחים, מבלבל צדיקים עם רשעים, וכופה את נוכחותו ואישיותו הלא מצויה על הספרות הישראלית.