"קשרי משפחה" מאת קלאריס ליספקטור הוא אסופת סיפורים מהפנטת שמזמינה את הקוראים למסע פנימי עמוק ומרגש. הסיפורים, שנכתבו בין השנים 1943 ל-1955, מתארים את עולמן של דמויות המחפשות שלווה במסגרת המשפחתית, אך נאלצות להתמודד עם אירועים לכאורה שוליים ההופכים למשמעותיים ומטלטלים את חייהן. ליספקטור, הסופרת הברזילאית-יהודייה, מצליחה ללכוד ברגישות נדירה את המורכבות והעומק של הנפש האנושית. כל סיפור הוא חוויה עזה המובילה את הדמויות, ולעיתים גם את הקוראים, לגילויים פנימיים עמוקים ומפתיעים. למי שמחפש ספרות שמעוררת מחשבה ומציעה הצצה לעומק הנפש האנושית, "קשרי משפחה" הוא בחירה מושלמת. מתאים לאוהבי ספרות קלאסית ולכל מי שרוצה להיסחף אחרי כתיבתה הקסומה של אחת הסופרות הגדולות של המאה ה-20.

'קשרי משפחה' (1960) התקבל בברזיל כ"קובץ הסיפורים הטוב ביותר שראה אור אי־פעם בארץ זו". כשהופיעה בספריה החדשה המהדורה הראשונה שלו בעברית, הגיבו הביקורות בעוצמה יוצאת־דופן. מדגם קטן ומייצג: "ליספקטור היא קוסמת... היא מהפנטת את הקוראים"; "היא מצטרפת לרשימה הלא־ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים"; "יש בסיפורים משהו מדהים... ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה"; "יש בספר סיפורים מטלטלים שהם לא פחות מגאוניים".הסופרת הברזילאית־יהודייה, שזו שנת ה־100 להולדתה (היא נולדה באוקראינה בדצמבר 1920 ונקראה חיה פינחסובנה ליספקטור), כתבה את 13 הסיפורים שבקובץ זה בין 1943 ל־1955. רובם ככולם עוקבים אחר תודעותיהן של דמויות המנסות להשליט בחייהן שלווה ולהיאחז, לעתים בכפייתיות, בשגרה של המסגרת המשפחתית. אבל לפתע צצים מולן, לרוב באקראי, מאורע או אובייקט של־מה־בכך, לא רלוונטיים להן לכאורה, אשר יֵלכו ויתגלו כחדורי משמעות ויחוללו את ההתרחשות.אשה נוסעת בחשמלית ורואה עיוור עומד בתחנה ולועס מסטיק; מורה למתמטיקה מוצא בפינת רחוב כלב מת; אשה חוזרת מן השוק עם זר ורדי־פרא מושלמים־להפחיד, שהמוכר התעקש שתקנה, ומתלבטת ארוכות אם להקדים ולשלוח אותם לחברתה, שאליה מוזמנים היא ובעלה לארוחת־ערב; אשה שאהבתה נכזבה משוטטת בגן־החיות ומגיעה אל הכלוב של התאו; בני משפחה עדים למרדפו של האב אחרי תרנגולת כדי ללכוד אותה ולשחוט אותה, ולאחר שנתפסה היא מטילה לפתע ביצה ומתיישבת עליה; בני משפחה ענפה חוגגים יום־הולדת 89 לאֵם המשפחה, זקנה סנילית בעיניהם, והכלה הצעירה ביותר שלה מתבוננת ממושכות באגרוף האילם והקודר של הזקנה, המונח קפוץ בחוזקה על השולחן; אדם במסעדה עוקב במבטו אחר סועד בודד, איש סמכותי בעל גוף, שידיו מביעות און, והנה הוא רואה בעיניו דמעה. ועוד.בהדרגה מסיטות הדמויות של ליספקטור משהו מעצמן אל הדבר הטריוויאלי שמולן, ותופסות ומגדירות את עצמן לעומתו. הן, הנתונות תמיד בזרימה, ותמיד מואר רק חלק קטן שלהן, ואף־פעם אין הן מבפנים כפי שהן נראות מבחוץ, אפילו לא לעצמן – חווֹת מול אותו טְריגֶר שולי איזו התגלות, חוויה פנימית עזה ולרוב מפחידה, שהיא מרכז הסיפור. הן מדמות שהשילו את הנפש היומיומית שלהן ונחשפו למעמקים האמיתיים של עצמן, חשות איזה ערך אישי המנוגד לחיים בתוך החובות והשפיון. ההתקרבות שלהן אל עצמן, אל מצב שרק מלים הסותרות זו את זו יוכלו לתאר אותו, היא התנפצות מסוכנת, עם כל החירות והחיוניות שבה, ולכן לא פלא שיש בין דמויותיה של ליספקטור מי שעוצרות את המהלך הזה וממהרות לשוב ליום־יום.