רומן מקורי המתרחש ביפו של ימינו, ובמקביל ביומניו של בית זונות ששכן משחר ההיסטוריה מול חופי העיר. הפרוזה האירוטית המשכנעת והמשעשעת ביותר שנכתבה בעברית מהתקופה הכנענית ועד היום. נחמיה, צייר של מילים, גר ביפו עם מומינקה, מתנדבת במרכז לסיוע לנפגעות אונס, ועם דורום, כלב ממוצא מפוקפק, אולי מזן אפריקאי נכחד, שנראה כמו שטיח מהוה. יום אחד הוא כמעט טובע, בים שקט לגמרי – "כשרוצים אפשר לטבוע בכל דבר" – אבל ניצל בידי עזמי, דייג המסייע לסמדר הארכיאולוגית בחפירות שהיא עורכת באי הקטן ראס-חורמה. "מה פתאום בית-זונות על אי מבודד מול יפו?" שואל נחמיה בתמיהה. אבל אם סמדר צודקת, הרי שמדובר ביישות היחידה, עצמאית ועצמאית-למחצה, שהתקיימה כאן ברציפות במשך אלפי שנים, מהתקופה הכנענית הקדומה ועד למאה הארבע-עשרה, ואחר-כך – במקום אחר – עד לטורקים ולהגירה הציונית ולכיבוש הארץ בידי הבריטים. בית-הזונות ההיסטורי, שמאפשר לדגן להפליא בתמונותיו המילוליות ולכתוב את הפרוזה האירוטית המשכנעת, הרעננה והמשעשעת ביותר שנכתבה בעברית מהתקופה הכנענית ועד היום, מספק גם את ציר הזמן לספר שעלילתו כולה הווה מתמשך, עכשווי ומקומי, של חיפוש משמעות והרבה כמיהה לאהבה. חגי דגן נולד ב1964- בקיבוץ עין המפרץ. את שירותו הצבאי עשה בחיל המודיעין. למד באוניברסיטאות תל-אביב ופרייבורג פילוסופיה, תיאולוגיה ומחשבת ישראל. לאחרונה סיים את הדוקטורט שלו. לימד בעבר קבלה ומיסטיקה באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה הפתוחה, וכיום מלמד במכללה האקדמית של תל-אביב ובאפעל קורסים העוסקים במחשבת ישראל בעת החדשה ובזהות יהודית חילונית. פירסם סיפורים קצרים ומסות בכתבי-עת ומוספים ספרותיים, וכן קובץ שירה אחד, 'קווי מתאר של כמיהה' (ספריית פועלים).