ריחות קפואים רֵיחַ דָּחוּס מְשַׁכֵּר עוֹלֶה וְעוֹפֵף מֹר נִשָׂאּ וְאֵינוֹ מִתְנַדֵּף וַאֲנִי חוֹפֶנֶת אֶת הָרֶגַע הַשַּׁבְרִירִי בִּכְמוּסָה בְּמָקוֹם נֶחְבָּא שֶׁאִישׁ לֹא יִגַּע. גּוֹנֵי הַמֹּר נוֹצְרוּ לִפְנֵי יוֹבֵל וַעֲדַיִן הָרֵיחַ מְלַוֶּה אוֹתִי יוֹמָם וָלֵיל, פּוֹתַחַת חַלּוֹן, מְרַחְרַחַת לַחֲזֹר לָרֶגַע שֶׁהָיָה. לאחר שכתבה שלושה ספרי ילדים תרה לאה ברב פנימה, ובספר שירים זה נפרסים הרהורי ליבה ועומקי נפשה. חוטי זיכרון שזורים לאורך השירים ועולים בגוונים חדים.זיכרון נוף הילדות, הכרמל, בית אבא עולים כתמונות חיות, הילדה שהייתה. הזמן מחדד מראות וגם מקהה, מרחיק ומשנה, והוא חלק חי משיריה, מולו משתוממת הכותבת לאה, כיצד ניתן להושיט יד ולגעת לרגע... וגם עולות תמונות שהן חלק מהעבר הרודף אותנו. לצד הזיכרון ישנה הוקרה לטבע וליופי של זמננו, רצון לחוות את ההווה ולהכיר תודה על מה שיש. ותקווה לטוב! לאה ברב, ילידת העיר חיפה, עבדה כמחנכת בעלת ותק של שלושים שנה, ורואה בחינוך שליחות. ללאה ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אוהבת את היופי בטבע ובאמנות, ובאדם בעיקר. שיריה ספוגים באהבה לטבע ולאנשים, בזכרונות ילדות, נעוריה בכפר גלים, באהבה לשדות הירוקים, ולאפשרויות שהיו פתוחות בעבר עם רוח אופטימית ושמחת חיים.