ברומן מכושף, בו מציאות מקופלת בתוך אי-מציאות ואין למעשה גבול ברור המפריד ביניהן, נפרש לפני הקורא סיפור חייה הלא יאומן של דבורה לבית שפירא, סבתא דבורל'ה, כשבוע ימים בשלהי ימיה: מצעירותה כאשה ואם בזלוטשוב שבאוקראינה, כקדושה הגורמת לניסים בכנסיה בדרום גרמניה, וכסבתה דבורהל'ה בישראל, אם למשפחת שפירא הענפה. הסיפור נע בין שני קצוות: בין הנסתר והנעלה במבע מוחשי ואוטנטי, לבין השליטה הרציונלית בפירוש המציאות, השואלת, החוקרת, המחושבת, המתעלמת מהריגוש והביטוי העצמי, ומחפשת אחר האמת האבסולוטית. זאת במגוון שפות ודרכי מבע: שפה תנכית, שפת המשנה והתלמוד במגוון פרשנויות, גרמנית, שפת הממסד הדתי האשכנזי בעברית וביידיש, בסתרי החסידות הקדומה והנצרות, ושפה עברית עכשווית. בסיפור נפרשות בפני הקורא שלל דמויות העולות ונמוגות מן העבר הקרוב והרחוק, ונשים מופלאות כסַרְגְהוּטר מוריה הצועניה, שומרת הארון, בו שוכבת הקדושה הנמה שְלַפֵנְדֵה דְבּוֹרָה, לא מתה ולא חיה ובעטיה מתחוללים ניסים לכל מי שבא בקרבתה. כל אלה ועוד, כשברקע מהדהדות מנגינות מופלאות שחיבר המ'גיד הקדוש, רבי מיכֵל מזלוטשוב מימי החסידות הקדומה. בעטין של נבואותיו על בא המשיח השתגע יוד'לה, בעלה של דבורהל'ה, והמ'גיד, על אף שהתעלה ועלה לשמיים, לא הצליח לשכנע את המשיח, שאינו אלא משיחה, לבא לגאול את העולם, כי בעטיים של עוונות לא תבוא, ומת משברון לב. לצד מיטתה של סבתא דבורהל'ה בשלהי ימיה בבית החולים, מנסים בני המשפחה להבין, לסגור ולהכיל מציאות אל-זמנית בבית נשות שפירא לדורותיהן, כשמעל כולם צופה ומבין רא, העורב המנהל לו שיג ושיח עם נשות שפירא. הרומן המכושף, הסוחף והעוצמתי, מסתיים עם קריאתו המתרחקת, הפעם לתמיד.