תוך כדי הבאת זיכרונות ילדות, אשר מייצגים מקרה פרטי וכללי כאחד של החינוך הקיבוצי המשותף, מציג ספרה של סמדר גונן חיפוש אחר אינטימיות, כמיהה אליה וניסיון להבין את מהותה. בשל הלינה המשותפת והיעדרותם של ההורים מחיי ילדיהם, איבדו הילדים את היכולת לרכוש כלים הכרחיים ליצירת יחסים אינטימיים. הנטישה העקבית של האימהות והמטפלות הכריעה את בני הקיבוץ, לימדה אותם שהאדם הוא יצור ננטש במהותו. חיי הרגש של בני הקיבוץ דוכאו בפועל במשך זמן כה רב עד אשר מאוחר יותר, בבגרותם, צריך לנבור עמוק בנבכי הנפש על מנת לגלות כמיהה כואבת לאהבה... פצע שותת דם מכוסה במיני הסוואות, מבעבע ומתפרץ בשעת טראומה או כאב בלתי נסבל. ילדי החלום הכמהים לאהבה הם אנשים לא גמורים, אשר לומדים להתמודד עם בדידותם בדרך הקשה. היעדרו של חיבוק האם – שהיה אמור להשקיט את ביעותי הלילה – הותיר משקע עכור לכל אורך החיים. לצד סיפור הילדות, רוקמת גונן מסה על האינטימיות ובוחנת את הכלים להשגתה – אינטימיות כקרבה רגשית הכוללת דיאלוג ופתיחות. חוויית האינטימיות מותירה אחריה ערך מוסף, המוביל לשינוי החשיבה, הרגשות וההיכרות העצמית. הקשר האינטימי יוצר או חושף שפה ייחודית חד-פעמית; הפעולה האינטימית היא ספונטנית ובשל כך אינה מתוכננת ואינה כפויה ואינה משמשת כאמצעי להשגת תכלית כלשהי מלבד עצמה. היא מעין גשר דו-סטרי מן העצמי אל הזולת, בבחינת מתן רשות כניסה הדדית לחדרי הלב של כל אחד מהשותפים. ד"ר סמדר גונן מלמדת פילוסופיה במכללות. פרסמה את "לדעת רגש" (מכון מופת 2003) ו"זברה הרואית טיפשה" (גוונים 2008).